גיליון 4 | عدد ٤

לתיאוריה הפוליטית חסר מובן של טריטוריה; לטריטוריה חסרה תיאוריה פוליטית. אף כי מדובר במונח מרכזי בתחומי הגיאוגרפיה הפוליטית והיחסים הבינלאומיים, מושג הטריטוריה לא נחקר דיו. ג’פרי אנדרסון מעיר ש”הפוליטיקה נעוצה עמוק בטריטוריה הממד המרחבי של הכלכלה הפוליטית שכיח כל כך, עד שבקלות, ולמעשה לרוב, מתעלמים ממנו”.

תאוות בצע אינה אפשרית ללא כסף, כשם שתאווה לבוטנים מצופים אינה אפשרית בעולם שאין בו בוטנים מצופים. אבל בהערה של מרקס יש יותר מטאוטולוגיה. היא אומרת שצורתה של התשוקה לכסף היא מיוחדת ואינה אפשרית ללא כסף. התשוקה לכסף היא תשוקה שאינה מוגבלת על ידי האובייקט שלה או על ידי הצרכים שלנו.

בזמן שהות בוויימאר, עירם של גתה והבאוהאוס, נודע לי שעוזיאל גל (ממציא התת-מקלע) נולד בה, ושאביו, אריך גלאס, למד בבאוהאוס. היה לי ברור שהנשק ירש את הגֶנים של הבאוהאוס, וכך יצאתי למסע ארוך שתחילתו בבית הקטן בוויימאר, המשכו במוזיאונים למורשת צבאית בישראל וסופו במפעל תעש הנטוש והמזהם שמול ביתי.

הרבה אנשים כותבים שירה, לא כולם שואלים “מהי שירה?”. מעטים שואלים זאת במנותק מן היצירה השירית שלהם, ומבין אלה רק מעטים עונים באמצעות המשגה של המונח “שירה”. הרבה פילוסופים חושבים באמצעות מושגים ועוסקים בחקירה מושגית, אבל רק מעטים שואלים “מהו מושג?”. אני מבקש להתחיל בבירור השאלה הזאת מן החקירה המושגית הראשונה – החקירה הסוקרטית.

הצבתו של המושג “סגנון” באופק של המחשבה הפוליטית מבקשת להורות על הכללה מושגית הפוכה; הסגנון הוא מצע הנפרש מתחת לפני השטח של כל הגדרה של הפוליטי, או צל המוטל על פניה. השאלה “מהו סגנון” מניחה היענות אידיאלית או רדיקלית לבחינת הפוליטי בצורתו הלא-מפורשת ביותר. הסגנון נוכח בכל היגד פוליטי, בכל מעשה או אירוע פוליטי.

“קנו קרקע,” המליץ מארק טוויין, “לא מייצרים אותה יותר”. ובכל זאת, כפי שאראה בהמשך, קרקע מיוצרת כל הזמן: במובנים ממשיים, כלכליים, סימבוליים ועוד. על המתח הזה, שבין כדור הארץ העגול והמוגבל באופן אינהרנטי, ובין אפשרויות הייצור של קרקעות (לא רק השתלטות על אדמות קיימות אלא ייצור ממשי של קרקע) אבקש לדבר באמצעות המושג סְפָר.

במפנה המאה הדהדה הטענה כי אנו נמצאים בעידן שבו “היוצא מן הכלל נהיה לכלל”. מצב שבו החוק מושעה ללא הרף. בזירה אחת השמיע אותה הפילוסוף הפוליטי ג’ורג’יו אגמבן, נוכח המצב שבו הריבון משעה את חוק המדינה; בזירה השנייה היא באה מפיו של הבישוף כריסוסטומוס מאוריאוי, שטען נגד השעיית החוק הקאנוני בכנסייה.

“ריבונות העם” היה למושג מרכזי במאבקים הדמוקרטיים מהמאה השבע-עשרה ועד למאבקים האנטי-קולוניאליים במאה העשרים. אמנם, בימים אלה של תחילת המאה העשרים-ואחת דומה שהוא כבר איננו מושג משמעותי בשיח הפוליטי, אך הוא עדיין מופיע בשיח של התנועות הפופוליסטיות הצומחות במערב אירופה ובדרום אמריקה.

לכאורה, כל שיר יכול להיות פוליטי. אם נעמיד ביסוד הגדרתנו את השיר הפוליטי כשיר שפועל פעולה לשונית פוליטית הרי ששיר לירי שפועל בהקשרים חברתיים מתאימים יכול לפעול פעולה פוליטית. את הפוליטיות של השיר הלירי, המערערת את מערכת יחסי הכוח שמולה היא פועלת, יש לקרוא בתוך ההקשר שבתוכו הוא נכתב ונקרא.