המושג “דעת-עשות” מתייחס בשימושו הרווח לידע ולמיומנויות שנצברים תוך כדי התנסות במלאכה או בפעילות אחרת. חיבור זה מבקש לקשור בין המושג דעת-עשות בהקשרו הפסיכואנליטי, כפי שהוא מופיע בכמה סמינרים של ז’אק לאקאן, ובין השתמעויותיו בתיאוריות פילוסופיות ובתיאוריית תהליך העבודה. בחלקו הראשון של החיבור אדון במושג “דעת-עשות” בפסיכואנליזה. לאחר מכן, אנתח את המושג ביחס לשוק העבודה הקפיטליסטי. בחלק האחרון ישמש המושג לדיון ביקורתי בספרה של תהילה חכימי, חברה, שעוסק בתהליך העבודה הקפיטליסטי בימינו.

בישראל ובעולם, הגבול הדק בין אקטיביזם פוליטי לאלימות אזרחית מאותגר באופן תדיר, ומעלה את הצורך לחשוב מחדש על אלימות פוליטית אזרחית. קונפליקטים של אזרחים עם המשטרה, הצבא ונציגי השלטון על רקע פוליטי הולכים ומתפשטים בקרב קבוצות רבות של אזרחים, בישראל ובמדינות דמוקרטיות אחרות. הגיוון בקבוצות אלו והמנעד הרחב של ההתנגשויות האלימות שחבריהן מעורבים בהן מהדהדים את הצורך האקטואלי להעמיק שוב בשאלה מהי אלימות פוליטית, כיצד מודדים אותה, מהם מאפייניה, ובעיקר איך היא באה לידי ביטוי מלמטה למעלה, מצד אזרחים כלפי המדינה הדמוקרטית וכלפי סוכניה.

פרטיות נתפסת ונחווית במסורת המחשבה הפוליטית הליברלית כמושא ראוי לדאגה וכמה שאין די ממנו ולפיכך שזקוק להגנה משפטית. סביב הבנה זאת התפתחו מחלוקות פילוסופיות הנוגעות, בעיקרן, לסיבות לחשיבותה של פרטיות, לרכיבים הייחודיים לה הראויים להגנה, להקשרים שבהם היא מתממשת ועוד. בבואו לפרום כמה מן הקשיים הפוליטיים וההמשגתיים שמאפיינים את שיח הפרטיות, מאמץ המאמר פרספקטיבה פמיניסטית הממקדת את המבט הביקורתי בטשטוש המושגי והפרקטי בין האישי לפרטי הרווח בשיח הפמיניסטי. מהלך זה יאפשר להבחין בין שני מובנים משלימים למושג פרטיות: האחד הוא המובן המודרני־ליברלי הרווח, והשני איננו בהכרח מה שניתן לחילול ולחדירה, אלא גם מה שעשוי בעצמו לחדור ולחלל דברים שמעבר לפרטיות.

במאמר זה אנו מבקשים להגדיר חדשנות כמופע של הפעלת עוצמה פוליטית בסביבה תחרותית של חוסר ודאות. עוצמה זו תובעת מהשחקנים במערכת להתאים את עצמם לחידוש של השחקן החדשן ולהכיר בו כמוביל. אנו טוענים כי החדשן הוא זה שמחקים אותו, ואילו הוא לא נאלץ לחקות אחרים כדי לשרוד בסביבה תחרותית. בהמשך ננסה להבין מהם המנגנונים שבעזרתם מתבצעת הקצאה של עוצמה על ידי חדשנות, ונדגיש כי אין מדובר בהכרח במאבק על תוכן, אלא על הכרה, מעמד ותזמון: לשחקן החדשן ניתנת בכורה בהכתבה של נורמות, בכתיבה של קודקסים ובהובלה של ציפיות, המעניקים לו יתרון תחרותי וחופש מהצורך להיגרר אחרי שחקנים אחרים.

גיליון זה נולד מתוך דיון מתמשך על דמיון פוליטי שהתנהל במרכז מינרבה למדעי הרוח בשנים האחרונות. שיאו של התהליך היה כנס לקסיקלי מקוון שהתקיים בספטמבר 2021 ובו הוצגו, בין היתר, המאמרים שמרכיבים את הגיליון שלפניכם.

במאמר זה אני מבקשת לחשוב על המשמעות של “אנלרנינג” כחלק מדמיון פוליטי אלטרנטיבי. לאורך המאמר אציג את הקשר בין דמיון פוליטי לאנלרנינג תוך התמקדות באנלרנינג שנעשה בקבוצה שאליה נחשפתי במסגרת המחקר שלי ושאני חברה פעילה בה. אציע הגדרה לפעולת האנלרנינג באופן שיכלול את מושאי הפעולה, את מטרותיה ואת השלכותיה, כמו גם את הפוטנציאל שלה לעודד דמיון אלטרנטיבי. “אנלרנינג” עולה כאפשרות לפרק מושגים, הלכי חשיבה ומבנים פוליטיים בהקשר ספציפי מקומי: היכולת להרהר באחידות, בקשיחות ובעמידות של זיכרון העבר ולערער אותם כדי לדמיין את העתיד, וגם תהליך שמערער על תחושת סובייקטיביות והשתייכות.

ביום סגרירי נפגשנו בתל אביב יעל ברתנא, אודי אדלמן ונורמה מוסי כדי לשוחח על העבודה של יעל ברתנא, אמנית רב-תחומית שחוקרת באמצעות צילום, קולנוע ומיצב את הקשר בין זהות לאומית, פוליטיקה של זיכרון קולקטיבי, מגדר, שייכות וכוח. השיחה עסקה בקשר שבין העבודה של יעל למושג “דמיון פוליטי”.

תקופתנו היא תקופה של משבר אונטולוגי, תקופה שבה הפוליטי נמצא במשבר. הפוליטי כפי שהוא בא לידי ביטוי במאה העשרים ואחת אינו מייצר ביטחון ולא מסוגל להציל אותנו מעצמנו, ולכן מתעורר צורך דחוף לדמיין אותו מחדש. צורך זה הוא אולי הסיבה לכך שהמושג “דמיון פוליטי” חזר לאחרונה לשיח הציבורי, האקדמי והפוליטי ומופיע בהקשרים מגוונים ולעיתים סותרים: הן ככוח המניע שינוי רדיקלי והן ככוח ממסֵך.

אני מבקש להגדיר ילדים כמי שסובלים מדיכוי ומופלים לרעה בדרכים שונות מחמת גילם הצעיר. תווית הילדוּת משמשת גם בשיח היומיומי וגם בתיאוריה הפוליטית להצדקה ונרמול של הפרדת הצעירים מהמבוגרים והשליטה בהם. אבל ההיגיון שנותן לגיטימציה ליחסי כוח בהווה על בסיס טענה לחסר שיושלם רק בעתיד מיושם גם על קבוצות אחרות: ילידים, עניים ונשים, אם למנות רק כמה דוגמאות מובהקות. חרף ההבדל הברור בלוחות הזמנים – שנים אחדות במקרה של הילדים, לעומת דורות רבים בדוגמאות האחרות – אפשר לזהות כאן את אותה שפה ואותו משטר של הצדקה. אך בעוד במקרים אחרים כבר למדנו לראות את הדיכוי גם אם הוא מכוסה במילים יפות ואפילו בכוונות טובות, זה אינו המצב ביחס לילדים. השליטה בהם שקופה ונראית טבעית גם לתיאורטיקנים ולפעילות ביקורתיות.