סטודנטית אמרה שנמאס לה שנשים מציגות את עצמן כקורבנות. יש לנו בחירה, אמרה לכיתה ולי, המרצה. זה היה במהלך דיון על הפרק הראשון מתוך “חדר משלך” של וירג’יניה וולף, שבו נכתב ש”אשה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים”. כמה מהנוכחות אמרו שהדרת הנשים מהמרחב הציבורי והשעבוד והשוליות שלהן במרחב הפרטי שוולף מתארת בפרק משקפים את יחסי הכוחות שהן מכירות באופן אישי.

עניינו של מאמר זה הוא תנועה ופוטנציאל ההתנגדות שלה. המושג “תנועה מתנגדת” מתאר פעולה והפרעתה, מושג המכיל שני מאפיינים הפוכים: הזרימה הרצופה שבתנועה, ומה שמנסה להפריע ולהתנגד לה. תנועה מתנגדת בטבע יכולה להיות התנועה של מים החוצבים בסלע ומוצאים את דרכם דרך חלחול או פריצה. בהקשר פוליטי, תנועה מתנגדת יכולה להיות של רעיונות או אמונה כנגד המדינה, המשטר או סוגים שונים של כוח (כלכלי, חברתי, קולוניאלי).

בגיליון שלפניכם, ה-15 במניין הגיליונות של כתב העת הלקסיקלי למחשבה פוליטית ״מפתח״, שלושה-עשר טקסטים מקוריים שעוסקים כולם בהיבטים פוליטיים של מושגים הקשורים לספֵרה המשפחתית. גלגולים קודמים של חמישה מהם הוצגו בסדנה “בין השארים: מושגים פוליטיים וקשרי המשפחה שלהם”, שנערכה ב-2017 במסגרת פעילותה של קבוצת הלקסיקון למחשבה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב.

המאמר ״לא לבלבל את הילדים״ הוא טקסט שלא הושלם בידי המחברת, יעל לוי חזן ז”ל, שנהרגה בתאונת דרכים בליל ה-30 בנובמבר 2017. הוא גם לא נכתב במקור לכתב העת מפתח, ולכן מבנהו אינו מציית לפורמט של מאמר לקסיקלי, אך לאור הרלבנטיות שלו לנושא הגיליון, העורכות מצאו לנכון לכלול אותו למרות סטייה זו.

המושג ״גילוי עריות״ מתייחס לפגיעה מינית שמתרחשת במסגרת התא המשפחתי ונסמכת על פער בעמדת הכוח בין התוקף והקורבן (אב, אם, דוד, אח/ות). קשה לאמוד את ממדיה המדויקים של הפגיעה, אולם הנתונים הקיימים מעידים שאחת מתוך שש ילדות ואחד מתוך אחד-עשר ילדים נופלים קורבן לפגיעה מינית בתוך המשפחה.

מדינת ישראל נחשבת באופן מסורתי למדינה פרו-נטליסטית בעיקר בזכות מתן זכויות יוצאות דופן לאימהות (בעיקר לאימהות ״עובדות״) בשנות המדינה הראשונות. אף שבמשך הזמן הלכו זכויות אלה והצטמצמו, הטענה שישראל היא מדינה פרו-נטליסטית המשיכה להישמע, אלא שכעת נטען שהביטוי המובהק אם לא הבלעדי לכך הוא שימוש ליברלי וחסר תקדים בטיפולי פוריות מסובסדים, בפרט מסוג ההפריה החוץ-גופית (IVF). ההסבר שניתן לטענה שישראל היא מדינה פרו-נטליסטית מתבסס בעיקר על נימוקים הנשענים על “המאבק הדמוגרפי”, כלומר על מדיניות שנועדה לעודד ילודה באוכלוסייה היהודית כדי לשמר רוב יהודי בישראל. במאמר זה אתייחס לבעייתיות שבהצגה זו של הדברים ואציע את המושג “כריית נשים” כמסגרת חלופית להבנת המדיניות הישראלית בנוגע למתן טיפולי פוריות ולנושאי פוריות האישה בכלל.

עבודותיה של ורד ניסים בצילום, פיסול ווידאו, עוסקות בהיבטים תרבותיים ואישיים המתגלים ומתגלגלים דרך הקשר בינה ובין הוריה. אמנותה חושפת את חייה וזהותה דרך מארג של יחסים משפחתיים, ציפיות ותקוות. ברבות מהעבודות אמה ואביה הם משתתפים פעילים ומרכזיים, ומבססים את נוכחותה של האמנית בתוך העבודה ומחוצה לה. היחסים האלה משמשים בעבודות כמצע להקשרים רחבים של מגדר, מזרחיות, עבודה, מעמד וקרבה אנושית.

את המושג ״עבודה שקופה״ או עבודה בלתי נראית (invisible work) טבעה הסוציולוגית ארלין קפלן-דניאלס (Kaplan-Daniels) במאמר ידוע משנת 1987, והוא מתייחס לעבודת הבית הנעשית במרחב הפרטי ללא תשלום. מכיוון שעבודה זו נעשתה ונעשית בעיקר על ידי נשים, הוקדש לאורך השנים מאמץ פמיניסטי מחקרי רב להגדיר מהי אותה עבודה שקופה ובלתי נראית.

המושג “שארות קווירית” (queer kinship) הוא מחד גיסא אוקסימורון, ומאידך גיסא נושא זיקה תיאורית למציאות ולחוויה היומיומית של א.נשים רבים – סובייקטים קווירים המקיימים סוגים שונים של קשרים החורגים מההמשגה המסורתית של שארות, ועם זאת מובנים על ידיהם ועל ידי אחרים כקשרי שארות. הדיון שאציע במושג “שארות קווירית” יצביע על הריבוי שמקופל בו לאור הפוליסמיות של המונח “קוויר” וההבנות התיאורטיות השונות של שארוּת. לכן, תחת הגדרה אחת מכריעה למושג, אציע מיפוי של טווח המשמעויות שהוא נושא – המובנים שהוצעו לו וההתנסויות שהוא מציין – ואצביע על האופנים שבהם כל אחד מאיבריו של הצירוף “שארות קווירית” מאתגר ומאייך את משנהו.

המושג “רצח אם” (matricide) מצביע על העמדה המיוחסת לאם במודל הנפש האדיפלי, כדמות ששלילת היחסים עימה היא תנאי הכרחי לכינונו של סובייקט. מקורו של המושג בזרם של הפילוסופיה הפמיניסטית הפסיכואנליטית, שבה המושג “רצח אם” משמש כקטגוריה אנליטית שתפקידה להמשיג את עמדת האם בפסיכואנליזה ובתרבות המערבית. כקטגוריה אנליטית, המושג מבקש לזהות כיצד מבנים תיאורטיים ותרבותיים מוחקים את האפשרות לחשוב על האם והאימהי כהיבט של הסובייקטיביות של האם, כמו גם של יילודי־אם, כלומר בניה ובנותיה של התרבות המערבית בכללה.