الرغبة في النقود، خلافًا للرغبة في الفستق المطلي، لا يقيّدها موضوعها ولا تقيّدها حاجاتنا، وبكلماتٍ ابسط، يمكن أن نرغب في النقود بلا حدود، خلافا لأشياء أخرى، تكون الرغبة فيها عادةً محدودة ومنوطة باحتمال الاكتفاء، أو حتى بحدود “الفائض عن ما يلزم”، الذي يُصبح المرغوب إذا تجاوزه عبئًا لا يُحتمل. وبتعبيرٍ أبسط: ليس ثمة “أكثر مما يلزم” في حالة النقود. في هذه الصياغة التي تبدو للوهلة الأولى بسيطّة ومفهومة يكمن احتمال لا يُفهم ضمنًا، إنه احتمال قلب الأدوار بين الشيء وبين الرغبة فيه. عادة ما نفترض أنّ الأشياء موجودة قبل الرغبة فيها أو بمعزل عن تلك الرغبة (الفستق، على سبيل المثال، موجود بصرف النظر عن طريقة اشتهائنا له)؛ ولكننا نفهم من ملاحظة ماركس أنه في حالة النقود، تكون العلاقة بين الشيء وبين الرغبة فيه داخلية أكثر. وإذا ذهبنا بعيدًا من هذا المنطلق، فإنّ المعنى الذي تُفهم في اقوال ماركس هو أنه في حالة النقود، ليس الشيء هو الذي يولِّد الشهوة، بل العكس: الشهوة هي التي تكوِّن الشيء.

يستهل والتر بنيامين مقاله المعروف عن نقد العنف بقوله بأنه يجب دراسة العنف من خلال علاقته بالقانون والعدل فقط،1 وهذا ما يحصل بالفعل، إذ يبدو أنّ معظم المنظرين السياسيين في مسألة العنف يقاربونه من خلال علاقة العنف بالقانون وبمؤسسات الدولة. تناول ماكس فيبر في كتاباته قضية احتكار الدولة لوسائل العنف، وبحث أنتوني غيدنس قضية “دولة الأمة والعنف،” وكذلك فعلت حنة أرندت في مؤلفها “حول العنف”، وثمة كتابات أخرى كثيرة تنحو هذا المنحى. وقد أشار شاي لافي إلى أربعة أنواع من العنف ذات العلاقة بالدولة: عنف القانون، عنف صاحب السيادة، عنف الإرهاب وعنف مخالف القانون. تركّز نقد لافي على إقصاء العنف عن حقل الفكر السياسي المعاصر، كما أنه سعى إلى إستعادة العنف الجسدي إلى طور البحث والتمحيص، من خلال التدليل على علاقته الوطيدة مع السياسة والقانون عبر فينومينولوجيا الأنماط الأربعة المذكورة أعلاه.3 ويُشار إلى أن القاسم المشترك لجميع هذه الأنماط وغيرها هو الفرضية أنّه من المفهوم والمعروف ما هو العنف، أو بكلمات أخرى أننا نعرف العنف عندما نراه، وهي فرضية ليس لها أساس من الصحة، كما سأحاول أن أثبت لاحقًا في هذا المقال.

يتناول مفهوم العنف الجماعي ويميِّز حالات فيها تقع مجموعات سكانية متنوعة، في إقليم معين وفي فترة محدّدة، ضحية لأشكال عديدة ومختلفة من العنف الجسدي، الذي تمارسه ضدها، لأسباب ودوافع شتّى، تشكيلة واسعة ومتنوعة من المجموعة الأخرى. ويُدعى هذا عنفًا جماعيًا بسبب الأعداد الغفيرة التي تقع ضحية له، والأهم من ذلك، أنه يُدعى كذلك بسبب الأعداد الغفيرة التي تمارسه.

גיליון זה נולד מתוך דיון מתמשך על דמיון פוליטי שהתנהל במרכז מינרבה למדעי הרוח בשנים האחרונות. שיאו של התהליך היה כנס לקסיקלי מקוון שהתקיים בספטמבר 2021 ובו הוצגו, בין היתר, המאמרים שמרכיבים את הגיליון שלפניכם.

במאמר זה אני מבקשת לחשוב על המשמעות של “אנלרנינג” כחלק מדמיון פוליטי אלטרנטיבי. לאורך המאמר אציג את הקשר בין דמיון פוליטי לאנלרנינג תוך התמקדות באנלרנינג שנעשה בקבוצה שאליה נחשפתי במסגרת המחקר שלי ושאני חברה פעילה בה. אציע הגדרה לפעולת האנלרנינג באופן שיכלול את מושאי הפעולה, את מטרותיה ואת השלכותיה, כמו גם את הפוטנציאל שלה לעודד דמיון אלטרנטיבי. “אנלרנינג” עולה כאפשרות לפרק מושגים, הלכי חשיבה ומבנים פוליטיים בהקשר ספציפי מקומי: היכולת להרהר באחידות, בקשיחות ובעמידות של זיכרון העבר ולערער אותם כדי לדמיין את העתיד, וגם תהליך שמערער על תחושת סובייקטיביות והשתייכות.

ביום סגרירי נפגשנו בתל אביב יעל ברתנא, אודי אדלמן ונורמה מוסי כדי לשוחח על העבודה של יעל ברתנא, אמנית רב-תחומית שחוקרת באמצעות צילום, קולנוע ומיצב את הקשר בין זהות לאומית, פוליטיקה של זיכרון קולקטיבי, מגדר, שייכות וכוח. השיחה עסקה בקשר שבין העבודה של יעל למושג “דמיון פוליטי”.

תקופתנו היא תקופה של משבר אונטולוגי, תקופה שבה הפוליטי נמצא במשבר. הפוליטי כפי שהוא בא לידי ביטוי במאה העשרים ואחת אינו מייצר ביטחון ולא מסוגל להציל אותנו מעצמנו, ולכן מתעורר צורך דחוף לדמיין אותו מחדש. צורך זה הוא אולי הסיבה לכך שהמושג “דמיון פוליטי” חזר לאחרונה לשיח הציבורי, האקדמי והפוליטי ומופיע בהקשרים מגוונים ולעיתים סותרים: הן ככוח המניע שינוי רדיקלי והן ככוח ממסֵך.

אני מבקש להגדיר ילדים כמי שסובלים מדיכוי ומופלים לרעה בדרכים שונות מחמת גילם הצעיר. תווית הילדוּת משמשת גם בשיח היומיומי וגם בתיאוריה הפוליטית להצדקה ונרמול של הפרדת הצעירים מהמבוגרים והשליטה בהם. אבל ההיגיון שנותן לגיטימציה ליחסי כוח בהווה על בסיס טענה לחסר שיושלם רק בעתיד מיושם גם על קבוצות אחרות: ילידים, עניים ונשים, אם למנות רק כמה דוגמאות מובהקות. חרף ההבדל הברור בלוחות הזמנים – שנים אחדות במקרה של הילדים, לעומת דורות רבים בדוגמאות האחרות – אפשר לזהות כאן את אותה שפה ואותו משטר של הצדקה. אך בעוד במקרים אחרים כבר למדנו לראות את הדיכוי גם אם הוא מכוסה במילים יפות ואפילו בכוונות טובות, זה אינו המצב ביחס לילדים. השליטה בהם שקופה ונראית טבעית גם לתיאורטיקנים ולפעילות ביקורתיות.

מעניין לציין שהפילוסופיה היא רק לעיתים נדירות עיון ביתרונותיה ובחסרונותיה של תזה. בדרך כלל היא תחרות, גלויה או סמויה, בין אוצר מילים מקובע שהפך למטרד לאוצר מילים אפוי למחצה שמבטיח הבטחה כללית לגדולות ונצורות. בהשראת ציטוט זה מריצ’רד רורטי, ברצוני לבחון תחרות שנוצרה סביב שפת הדמיון. בפרט, ברצוני להצביע על התחרות בין אוצר המילים המקובע שהפך מטרד (זה של ה”דמיון”, וה”מדומיין”, בן-לווייתו ההכרחי), ובין אוצר מילים אפוי למחצה שמבטיח דברים מעניינים רבים – זה של מה שאכנה כאן ה”דמיוני” (imaginal). לאחר שאבהיר בקצרה את מושג הדמיוני, אמחיש את עוצמתו, ובפרט את תפקידו הפוליטי, במיוחד לאור התמורות הפוסט-פורדיסטיות של זמננו.

זה לא סוד שלכולנו יש סודות. סוד יכול להכביד על מי שנושא אותו, ולעומת זאת חשיפה או שיתוף של סוד יכולים להביא לתחושת הקלה. אבל יש סודות שחשיפתם מכבידה, מסוכנת ואפילו לא חוקית. סודות נמצאים בכל תחומי החיים, החל במתכון הסודי של סבתא, הסוד המקצועי של אמא או סוד משפחתי, עבור בסודות הטבע או סוד ההצלחה של מישהו, וכלה באגודות סתרים וסודות מדינה. סודות אישיים יכולים להיות מחלות נפש, בגידה במשפחה, ילדים מחוץ לנישואין, פשע כמו צבירת הון באופן לא חוקי או רצח. מצד שני, סוד יכול להיות פיתוח של טכנולוגיה או מוצר חדש שמעניק יתרון במסחר או בביטחון.