גיליון זה נולד מתוך דיון מתמשך על דמיון פוליטי שהתנהל במרכז מינרבה למדעי הרוח בשנים האחרונות. שיאו של התהליך היה כנס לקסיקלי מקוון שהתקיים בספטמבר 2021 ובו הוצגו, בין היתר, המאמרים שמרכיבים את הגיליון שלפניכם.

במאמר זה אני מבקשת לחשוב על המשמעות של “אנלרנינג” כחלק מדמיון פוליטי אלטרנטיבי. לאורך המאמר אציג את הקשר בין דמיון פוליטי לאנלרנינג תוך התמקדות באנלרנינג שנעשה בקבוצה שאליה נחשפתי במסגרת המחקר שלי ושאני חברה פעילה בה. אציע הגדרה לפעולת האנלרנינג באופן שיכלול את מושאי הפעולה, את מטרותיה ואת השלכותיה, כמו גם את הפוטנציאל שלה לעודד דמיון אלטרנטיבי. “אנלרנינג” עולה כאפשרות לפרק מושגים, הלכי חשיבה ומבנים פוליטיים בהקשר ספציפי מקומי: היכולת להרהר באחידות, בקשיחות ובעמידות של זיכרון העבר ולערער אותם כדי לדמיין את העתיד, וגם תהליך שמערער על תחושת סובייקטיביות והשתייכות.

ביום סגרירי נפגשנו בתל אביב יעל ברתנא, אודי אדלמן ונורמה מוסי כדי לשוחח על העבודה של יעל ברתנא, אמנית רב-תחומית שחוקרת באמצעות צילום, קולנוע ומיצב את הקשר בין זהות לאומית, פוליטיקה של זיכרון קולקטיבי, מגדר, שייכות וכוח. השיחה עסקה בקשר שבין העבודה של יעל למושג “דמיון פוליטי”.

תקופתנו היא תקופה של משבר אונטולוגי, תקופה שבה הפוליטי נמצא במשבר. הפוליטי כפי שהוא בא לידי ביטוי במאה העשרים ואחת אינו מייצר ביטחון ולא מסוגל להציל אותנו מעצמנו, ולכן מתעורר צורך דחוף לדמיין אותו מחדש. צורך זה הוא אולי הסיבה לכך שהמושג “דמיון פוליטי” חזר לאחרונה לשיח הציבורי, האקדמי והפוליטי ומופיע בהקשרים מגוונים ולעיתים סותרים: הן ככוח המניע שינוי רדיקלי והן ככוח ממסֵך.

אני מבקש להגדיר ילדים כמי שסובלים מדיכוי ומופלים לרעה בדרכים שונות מחמת גילם הצעיר. תווית הילדוּת משמשת גם בשיח היומיומי וגם בתיאוריה הפוליטית להצדקה ונרמול של הפרדת הצעירים מהמבוגרים והשליטה בהם. אבל ההיגיון שנותן לגיטימציה ליחסי כוח בהווה על בסיס טענה לחסר שיושלם רק בעתיד מיושם גם על קבוצות אחרות: ילידים, עניים ונשים, אם למנות רק כמה דוגמאות מובהקות. חרף ההבדל הברור בלוחות הזמנים – שנים אחדות במקרה של הילדים, לעומת דורות רבים בדוגמאות האחרות – אפשר לזהות כאן את אותה שפה ואותו משטר של הצדקה. אך בעוד במקרים אחרים כבר למדנו לראות את הדיכוי גם אם הוא מכוסה במילים יפות ואפילו בכוונות טובות, זה אינו המצב ביחס לילדים. השליטה בהם שקופה ונראית טבעית גם לתיאורטיקנים ולפעילות ביקורתיות.

מעניין לציין שהפילוסופיה היא רק לעיתים נדירות עיון ביתרונותיה ובחסרונותיה של תזה. בדרך כלל היא תחרות, גלויה או סמויה, בין אוצר מילים מקובע שהפך למטרד לאוצר מילים אפוי למחצה שמבטיח הבטחה כללית לגדולות ונצורות. בהשראת ציטוט זה מריצ’רד רורטי, ברצוני לבחון תחרות שנוצרה סביב שפת הדמיון. בפרט, ברצוני להצביע על התחרות בין אוצר המילים המקובע שהפך מטרד (זה של ה”דמיון”, וה”מדומיין”, בן-לווייתו ההכרחי), ובין אוצר מילים אפוי למחצה שמבטיח דברים מעניינים רבים – זה של מה שאכנה כאן ה”דמיוני” (imaginal). לאחר שאבהיר בקצרה את מושג הדמיוני, אמחיש את עוצמתו, ובפרט את תפקידו הפוליטי, במיוחד לאור התמורות הפוסט-פורדיסטיות של זמננו.

זה לא סוד שלכולנו יש סודות. סוד יכול להכביד על מי שנושא אותו, ולעומת זאת חשיפה או שיתוף של סוד יכולים להביא לתחושת הקלה. אבל יש סודות שחשיפתם מכבידה, מסוכנת ואפילו לא חוקית. סודות נמצאים בכל תחומי החיים, החל במתכון הסודי של סבתא, הסוד המקצועי של אמא או סוד משפחתי, עבור בסודות הטבע או סוד ההצלחה של מישהו, וכלה באגודות סתרים וסודות מדינה. סודות אישיים יכולים להיות מחלות נפש, בגידה במשפחה, ילדים מחוץ לנישואין, פשע כמו צבירת הון באופן לא חוקי או רצח. מצד שני, סוד יכול להיות פיתוח של טכנולוגיה או מוצר חדש שמעניק יתרון במסחר או בביטחון.

במאמר זה אנסה להתחקות אחר שורשי המושג “פוליטיקה פרפיגורטיבית”, ולהצביע על קושי בסיסי שחוקרים ותיאורטיקנים של צורה פוליטית זו נתקלו בו כשניסו להבין את טיב היחסים בין “מטרות” ל”אמצעים” בתנועות פרפיגורטיביות עכשוויות. אטען שאי אפשר להבין כהלכה את היחסים בין אמצעים למטרות בפוליטיקה פרפיגורטיבית בלי להביא בחשבון את הפריזמה הפרשנית והאידיאולוגית שמשמשת את הפעילים כדי לתת משמעות למעשיהם ולהגדיר זה לזה את היעדים שהם מבקשים להשיג. כפי שאראה, אמצעים פוליטיים דומים עשויים לעיתים לשקף מטרות פוליטיות שונות בתכלית. היחס בין אמצעים למטרות נובע אפוא מתוך הדמיון הפוליטי של הפעילים עצמם.

תיירות ספקולטיבית מפיקה סדרות של סיורים מודרכים ברחובותיהן של ערים שונות (תיירות), אך הסיורים מתארים נקודות מבט עתידיות ואירועים שעדיין לא התרחשו (ספקולטיבית). הסיורים מועברים באמצעות הקלטות קוליות שאפשר להאזין להן בטלפון הנייד תוך כדי הליכה ברחוב. את התסכיתים כותבים יוצרים תושבי המקום, בסגנון שלעיתים מחקה סיורים באפליקציות תיירותיות רגילות, ולעיתים מדמה סיטואציות פומביות כמו צעדות מחאה, סיורי עיתונאים, מצגות למשקיעים ועוד.