“סרייבו” הפכה לביטוי של שיטה שלמה של צמצום לזהות. לא עוד תמרור הניצב בדרך, או בהיסטוריה, לא עוד נקודת מפגש אפשרית לביקורים, לעסקים או לתככים, גם לא מרחב מהוסס של פגישה מזדמנת, של מעבר בהיסח הדעת. זו נקודה חסרת ממדים על דיאגרמה של ריבונות, נקודת ציון הכפופה לתקן של מחשב בליסטי ופוליטי, מטרה יציבה על הכוונת, וזוהי אותה סִפרה של דיוק בכיוון למטרה, זה הכיוון הטהור של מהות. סובייקט טהור מצהיר במקום כלשהו שהוא העם, החוק, המדינה והזהות שבשמם צריכה ”סרייבו“ להיות מזוהה בפשטות, ללא כחל וׂשרק, בתור מטרה.
סרייבו: כבר אפילו לא שֵם, שלט שמישהו מסמר לעינינו על מנת שלא יהיה עוד נוף של סרייבו, שלא יהיה עוד מסע אל סרייבו, אלא רק זהות טהורה ועירומה, ששום דבר אחר לא יתערבב בה, ושגם אנחנו לא נתערב; אנחנו האחרים, אירופים קוסמופוליטיים.