גיליון 2 | عدد ٢

השאלה שהייתי רוצה להציג בפתח הסמינר הנוכחי היא זו: “של מי או של מה אנו בני הזמן? ובראש ובראשונה, מה המשמעות של היות בני הזמן”? ה”זמן” של הסמינר שלנו הוא הזמן הנוכחי, הבן-זמניות, וככזה הוא דורש מאיתנו להיות בני הזמן של הטקסטים ושל הכותבים שהוא בוחן.

“המילון מתחיל כשאינו מציע עוד את משמעותן של מילים אלא את פעולתן”, כך פותח ז’ורז’ בטאיי את הגדרת “חסר הצורה”. ברוח זו, הגדרת ה”וידוי” שאני מציע ללקסיקון למחשבה פוליטית היא פעולת הווידוי בסרט “הווידויים של רועי רוזן”.

בעשור האחרון שבה ועלתה שאלה ישנה על מפת הפילוסופיה הרדיקלית: שאלת החיים ככלל, ובפרט – יחס החיים לשאלת הזמן או הזמניות, יחס החיים לשאלת הכוח והסמכות הפוליטית, יחסם למושגי הטבע ההולך ונעלם בתקופת פיתוח כלכלי וטכנולוגי מואץ, ובהתאם – שאלת הרלבנטיות של האתיקה ההומניסטית הפרוגרסיבית.

“סרייבו” הפכה לביטוי של שיטה שלמה של צמצום לזהות. לא עוד תמרור הניצב בדרך, או בהיסטוריה, לא עוד נקודת מפגש אפשרית לביקורים, לעסקים או לתככים, גם לא מרחב מהוסס של פגישה מזדמנת, של מעבר בהיסח הדעת. זו נקודה חסרת ממדים על דיאגרמה של ריבונות, נקודת ציון הכפופה לתקן של מחשב בליסטי ופוליטי, מטרה יציבה על הכוונת, וזוהי אותה סִפרה של דיוק בכיוון למטרה, זה הכיוון הטהור של מהות. סובייקט טהור מצהיר במקום כלשהו שהוא העם, החוק, המדינה והזהות שבשמם צריכה ”סרייבו“ להיות מזוהה בפשטות, ללא כחל וׂשרק, בתור מטרה. סרייבו: כבר אפילו לא שֵם, שלט שמישהו מסמר לעינינו על מנת שלא יהיה עוד נוף של סרייבו, שלא יהיה עוד מסע אל סרייבו, אלא רק זהות טהורה ועירומה, ששום דבר אחר לא יתערבב בה, ושגם אנחנו לא נתערב; אנחנו האחרים, אירופים קוסמופוליטיים.

בעברית המודרנית, “ערב רב” מציין “המון, קהל מעורב של אנשים שונים”. אבל בחוגים מסוימים של הציבור הדתי-לאומי, הביטוי משמש באופן אחר לגמרי, כמעט הפוך, שכן הוא מורה על קבוצה ספציפית, בת זיהוי. לחדירתו של הביטוי במובן זה אחראים חוגים קיצוניים המצויים בשוליה של הציונות הדתית הרדיקלית.

“פוליטי” הוא המונח הכללי ביותר בפילוסופיה הפוליטית. עם זאת, רק בעשורים האחרונים הוא זכה ביידוע והפך למושג – “הפוליטי” – המצוי במוקד של מחשבה פילוסופית הרואה בו ממד יסודי של הקיום האנושי, שאי אפשר לזהותו עם עצם קיומו של שלטון או עם הפוליטיקה כתחום פעולה אנושי מובחן.

התשובה השכיחה ביותר לשאלה “מהו צילום?” נתונה בשם הלועזי שלו, וחוזרת על עצמה מראשית ימיו ועד היום, או לפחות עד המצאת הצילום הדיגיטלי: הצילום הוא כתיבה באור. כתיבה באור היא תיאור כללי ביותר של מה שמתרחש כאשר תריס המצלמה נפתח, והקרניים המוחזרות ממי או ממה שניצב מול העדשה חודרות בעדה ונרשמות על מצע כלשהו.

את המושג רָשות הדיבור אני רוצה להנהיג כדי לתאר תופעה המצויה בתווך שבין הספרות לפוליטיקה. המושג נוצר מתוך ניסיון לתרגם לעברית את הקשר בין author ל-authority, הסמכות ההיררכית הגלומה במוען של טקסט. עם זאת, רָשות הדיבור, הרָשות הכרוכה בדיבור, איננה מסתכמת במעמדו של המחבר ובסמכותו.

השאלה “מה זה?” היא אמנם סוקרטית, אבל מסורת ארוכה תיווכה את דרכה אלינו. בתחילת העת החדשה איבד מחקר המהויות הסוקרטי מסמכותו לטובת משטר של עובדות שניתן לראות בניסוי ולהסכים עליהן במסגרת של “קהילת שווים” מתוחמת חברתית, ולטובת אידיאל של מיון חמור וממצה על פי מערכת של הבדלים וזהויות במקום דמיון ואנלוגיה.

תִרגום הוא תמיד שאלה: מה זה, מה זה, עד אין קץ. זהו מרדף אינסופי אחר המובן, שמשתרשר עוד ועוד ככל שמנסים להסביר; כמו אותו “חפץ גדול וזוהר” שאחריו רודפת אליס במבטה בחנות הכבשה, הנעלם ומופיע תמיד מדף אחד מעל המדף שבו היא מביטה. “איזה דברים חמקמקים יש כאן!” היא אומרת בקול נכאים.