גיליון 3 | عدد ٣

מורשתן של האקדמיה האפלטונית ושל האוניברסיטה הימי-ביניימית ניכרת היטב בתווי האוניברסיטה של העת החדשה. למרות זאת, ההתפתחות הדרמטית מאוניברסיטה טרום-מודרנית לאוניברסיטה מודרנית ופוסט-מודרנית מכוונת אותי להתמקד כאן במוסד האוניברסיטאי הליברלי, כפי שהתארגן בשלהי המאה השמונה-עשרה והתגבש במהלך המאה התשע-עשרה והמאה העשרים.

הדיון השגור במושג האינטליגנציה מתקיים בתוך השיח הפסיכולוגי ועוסק בצורות היעילות והנכונות ביותר למדוד אינטליגנציה, בשאלת המתח בין יסודותיה הביולוגיים ליסודותיה החברתיים, ובשאלה אם היא מייצגת תכונה מנטלית אחת או אוסף של תכונות כאלו. בעקיפין, ובעיקר דרך הדיון במתח בין תורשה לסביבה, עולה ההקשר שבתוכו נטועה האינטליגנציה שהפסיכולוגים עוסקים בה– הקשר של אי-שוויון.

את מסתו הידועה על ביקורת האלימות פותח בנימין בהצהרה, שאת האלימות יש לבחון אך ורק בזיקתה לחוק ולצדק. דומה שרוב התיאורטיקנים של האלימות דנים בה בזיקתה לחוק ולמוסדות המדינה. מקס ובר כתב על המונופול של המדינה על אמצעי האלימות, אנתוני גידנס חקר את “מדינת הלאום והאלימות”, חנה ארנדט דנה בכך בחיבורה “על האלימות”. המשותף לכל אלה, ולעוד רבים אחרים, הוא ההנחה שברור למדי מהי אלימות, הנחה ־ שכפי שאבקש להראות אין לה על מה לסמוך ־ שאנו מזהים אלימות כשאנו רואים אותה.

המושג אלימות המונים מציין ומאפיין סיטואציות שבהן אוכלוסיות מגוונות נופלות קורבן לתצורות רבות ושונות של אלימות פיזית, המופעלות נגדן על ידי מגוון רחב של אוכלוסיות בשל סיבות שונות ומניעים רבים. זוהי אלימות המונים בשל ההמונים שנופלים לה קורבן, אבל חשוב יותר, בגלל ההמונים שמחוללים אותה.

בזמן האינתיפאדה השנייה, בעקבות גל פיגועי ההתאבדות במרכזי הערים בישראל, גדל מספר המאבטחים שעמדו בכניסה למבני ציבור בצורה משמעותית. תקנות וחוקים חדשים דרשו שבכניסה לכל מבנה ציבור – חנות, בית קפה, בר, מסעדה – יוצב מאבטח. המרחב סומן, הוגדר ונתחם, ונדרשה שליטה מלאה על כל הנכנסים והיוצאים ממנו.

“תחושת הגועל מנשים מבוגרות מושרשת עמוק כל כך בהוליווד, עד שאפילו כשהתפקיד מיועד במפורש לאשה מבוגרת, איש אינו רוצה לראות אשה מבוגרת באמת על המסך.” דברים אלה מצוטטים בכתבה שהתפרסמה לאחרונה ב”גרדיאן” ואחר כך ב”הארץ” ועסקה בתופעה השכיחה של ליהוק גברים מזדקנים לתפקיד בני זוגן של נשים צעירות מאוד.

התומכים בסדר יום פרוגרסיבי חדש, בין אם הם קוראים לשמאל לרענן את עצמו בהתאם לקווים מודרניים יותר או להחזיר לעצמו את ערכיו הישנים, מסכימים לפחות על הצורך לשבור את ההגמוניה של הניאו-ליברליזם. כשמטרה זו לנגד עיניהם, תומכי ה”מודרניזציה” ממליצים על דרך שאינה יותר מאשר טיפול במשככי כאבים. תומכיו של השמאל ה”אותנטי”, לעומתם, קוראים להתנגדות חזיתית לניאו-ליברליזם; הם דוגלים בגישה בלתי מתנצלת שעיקריה חלוקה מחודשת של העושר, הגדלת הביטחון של עובדים שכירים והרחבת השירותים הציבוריים. שתי האסטרטגיות האלה מנוגדות זו לזו מבחינות רבות, מן הסתם, אבל בשני המקרים הפנייה אל הניאו-ליברליזם נעשית מבחוץ ־ בין אם מתוך רצון להגביל את תוצאותיו השליליות ולהכיל את שאיפותיו, ובין אם מתוך רצון להתנגד לו בעזרת לוגיקה נוגדת. בניגוד לכך, בעמודים הבאים מטרתי היא לחקור את האפשרות להתנגד לניאו-ליברליזם מבפנים, על ידי קבלת המצב שמסגרות השיח והפרקטיקות שלו מתוות בעצמן.

הסבל הוא מרכיב בסיסי של ההתנסות החיה, המגדיר אותנו כישויות רגישות. הייחוד שלו ביחס לתחושות אנושיות אחרות נובע משלושה מאפייני יסוד שהצגתם ההדרגתית תאפשר לנו לחשוף את הקשיים בהגדרתו. חשוב להעלות מאפיינים אלה בטרם נתייחס להוויית הסבל, כי באמצעותם יתבררו נקודות העיוורון שמטלטלות את הדיון כולו.

תנועה היא השינוי במיקומו של אובייקט או של חלקים ממנו בחלל במשך זמן מסוים. מימושים שונים של השינוי – התכוונויות שונות, יצירת חללים שונים ואכלוסם, יצירת קשרים שונים והפרעתם, ייצור או הריסה של תנאים חברתיים שונים – יכולים להיות פוליטיים או לא, על פי תוכנם.