אקסטריטוריאליות מעצבת יחסים בין חוק, ייצוג ומרחב. באופן היסטורי, אקסטריטוריאליות חלה על אנשים ועל מרחבים. במקרה הראשון, ובהתאם לנסיבות, הסדרים אקסטריטוריאליים יכלו לפטור או להדיר יחיד או קבוצה של אנשים מחוקי השיפוט הטריטוריאלי החלים על המקום הפיזי שבו הם נמצאים. במקרה השני, הם יכלו לפטור או להדיר מרחב מחוקי תחום השיפוט הטריטוריאלי הסובב אותו. המעמד הייחודי שחל על אנשים ומרחבים עד היום הוא בעל השלכות פוליטיות, כלכליות ומשפטיות הנעות על קשת רחבה מאוד שבקצהָּ האחד חסינות וזכויות יתר, ובקצה השני קיפוח ושלילת זכויות בסיסיות. בשני המקרים גם האדם וגם המרחב שהמעמד האקסטריטוריאלי עליהם חל חדלים להיות נתונים למערכת החוקים הרגילה, ובמקום זאת הם נתונים למערכת חוקים אחרת.

אקסטריטוריאליות קשורה בראש ובראשונה לחוק, אך הבנתה אינה מוגבלת רק לספרות המשפטית. להפך, החיפוש אחר הגבולות הפרומים של המונח והאופן שבו המשמעויות שיוחסו לו חוצות טריטוריות דיסציפלינריות ונודדות בין מסורות מחשבה מגלים את המורכבות הרעיונית שנקשרה בו וחושפים כיצד אקסטריטוריאליות משמשת אמצעי חיוני כדי לנוע בין מערכות חוק ונורמות אתיות באמצעות ייצוג חמקמק.

המאמר שלפניכם מציע אפוא התייחסות היסטורית ובין-תחומית למושג זה. חלקו הראשון של החיבור יוקדש להצגת המונח בלשון, ולסקירת התפתחותן של תופעות אקסטריטוריאליות היסטוריות נבחרות על ציר הזמן. תכליתו להראות כי אפשר להתחקות אחר הסדרים שזוהו כאקסטריטוריאליים עוד לפני הופעתו של סדר יום טריטוריאלי, ואף למתוח חוטים מקשרים ביניהם ובין תופעות מאוחרות בהרבה. אתרכז בעיקר בהצגת האופן שבו אקסטריטוריאליות נוסחה כמצב שחל על אנשים ומרחבים באמצעות כמה דוגמאות מפורטות, כפי שהופיעו בספרות הלקוחה מתחום המשפט, ההיסטוריה וחקר היחסים הבינלאומיים. בחלקו השני של המאמר ארחיב את גבולות הדיון ואספק הצצה אל המשמעויות התיאורטיות המגוונות של המונח באופן בין-תחומי, כפי שעלו בספרות מתחום הפילוסופיה, הסוציולוגיה והמחשבה המדינית, שעסקה בסוגיות אתיות המעצבות את התקופה הנוכחית, ודרך כך אציע הגדרה עשירה ומסועפת יותר.

חלקו הראשון של החיבור יבחן את המונח אקסטריטוריאליות באמצעות קווי הדמיון שבין תופעות מרוחקות בזמן זו מזו, שמתוארות בספרות באמצעותו. חלקו השני יציע אפשרויות להבין את המונח דווקא על דרך ריבוי המשמעויות שיוחסו לו, בניסיון לנסח מסגרת מושגית שתשמש בסיס לתיקון חברתי על רקע בעיות השעה. בסיכומו של החיבור אציג בקצרה את המניע למחקר זה במילים ובתמונות, על רקע תצפית אל עבר אופק אקסטריטוריאלי למחקר עתידי.

אקסטריטוריאליות בראי ההיסטוריה

לאורך ההיסטוריה, הגדרתו של המושג אקסטריטוריאליות לא שכנה בתוך גבולות תחומים וברורים, ובהתאם לכך הוא צבר משמעויות שונות. מבחינה אטימולוגית, המונח אקסטריטוריאליות נגזר מההגדרה הלטינית extrā territōrium, צירוף מילים המשלב בתרגום מילולי בין “היות מחוץ” ו”טריטוריה.”^[1] ברומא העתיקה שימש המונח לציון עיקרון משפטי מחייב כלפי מי שהוסמכו להסדיר את הצדק ופעלו מעבר לגבולות השיפוט, ואת ההכרה המשפטית שלמרות סמכותם, אי-ציות להם לא גרר השלכות כאשר פעלו מחוץ לטריטוריה שלהם, כפי שעולה מן המימרה המשפטית הלטינית Extra territorium ius dicenti impune non paretur^[2] . במקור פורסם פסוק זה ב”דיגסטה” של יוסטיניאנוס, אסופה מכוננת שביקשה לאגד את מיטב הכתיבה של חכמי המשפט הרומים מהתקופה הקלאסית, והופיעה לראשונה באמצע שנות השלושים של המאה השישית, תחת שלטונו של יוסטיניאנוס הראשון, קיסר האימפריה הרומית המזרחית (האימפריה הביזנטית). מטרת המימרה הייתה להתריע בחוק כי ״בית משפט או סמכות אחרת״ אינם רשאים לאכוף את החוק מחוץ לתחום שיפוטם, ובכך להגביל כפייה של שיטה משפטית.^[3] במערב נותרה האסופה בדרך כלל לא מוכרת עוד כחמש-מאות שנים, עד שעותק שלה התגלה בעיר פיזה בשנת 1077, והיא עוררה עניין רב כמקור עשיר ורב-ערך ללימוד המשפט הרומי והחלה לצבור השפעה.^[4] עם זאת, מוסכם כי הליבה המושגית שממנה נגזרה ההגדרה הלקסיקלית למונח אקסטריטוריאליות כפי שהיא מקובלת היום במשפט הבינלאומי שוכנת בכתביו רבי-ההשפעה של המשפטן ההולנדי הוגו גרוטיוס (Grotius), אשר אימץ את המונח. ספריו, שאף הם פורסמו לראשונה בלטינית במאה ה-17, זכו להכרה כהישג נוסף בפיתוח מורשת משפטית זו.^[5] בחיבורו הידוע על חוק המלחמה והשלום, שראה אור לראשונה ב-1625, De Jure Belli ac Pacis, פרש גרוטיוס את משנתו בדבר חסינותו הדיפלומטית של השגריר, והיא נחשבת למקור להגדרה הנתונה גם בימינו.^[6] לימים נודע כי כתביו של גרוטיוס היו משען ומקור לפולמוס למשפטן הגרמני גיאורג פרידריך מרטנס (Martens), שספרו על חוק האומות נחשב למקור שהוביל לשימוש במונח בשפה האנגלית.^[7] ידוע כי עותק בצרפתית שפורסם ב-1789 מצא את דרכו לאמריקה ב-1794 והותיר רושם עז בקרב בכירים בממשל, אשר הצביעו על נחיצותו בשפה האנגלית והובילו לתרגום שראה אור ב-1829.^[8] בפרק שנכלל בחיבורו של מרטנס וכותרתו Of Ex-Territorial Rights הוא ציין כי זכויות אלו היו ידועות גם בכינוי ״זכויות לריבונות חלקית״, ומסתמן כי פחות מעשור לאחר שהתרגום ראה אור החל המונח להכות שורש באנגלית, כפי שניכר מפרסומים נוספים בשפה זו.^[9] אם כך, בעוד ככל הידוע המונח עצמו היה קיים בלטינית כבר מהתקופה הרומית, ספרות המחקר באנגלית מלמדת שהוא נכנס לשימוש לאורך המאה ה-19, וניכר כי מאז ועד היום הוא התגבש והפך להיות תיאור רווח להסדרים משפטיים מגוונים. עם זאת, כפי שנראה, לאורך ההיסטוריה נעשה בו גם שימוש תכוף לתיאור הסדרים בין חברות – הסדרים שזוהו כאקסטריטוריאליים גם בדיעבד.

ספרות המחקר מהמחצית הראשונה של המאה ה-20 מראה כי תופעות אקסטריטוריאליות התקיימו בתקופות שהקדימו בהרבה את הופעתו של המונח בלשון, ומאתרת אותן בשלבים המוקדמים של העת העתיקה. בתקופה זו, שבה עדיין לא התקיימה ריבונות טריטוריאלית מוחלטת, אקסטריטוריאליות הובנה כצורה של סובלנות חוקית, אמצעי לפתרון מחלוקות בין מערכות שיפוט שונות.^[10] במובן זה, אקסטריטוריאליות אפשרה לפטור זרים מחוקי המקום וסייעה להם לשמור על זיקה לחוקים שאפיינו את מקום מוצאם. בין העילות שעל בסיסן נוצרו הסדרים כאלה נמנו הגירה ממרחב אחד לאחר, יחסי כיבוש ורצון לעודד קשרי מסחר. בהקשרים אלה, הסדרים מסוג זה נתפסו כאמצעי חיוני לביסוס יחסים יציבים בקרב קהילות קדומות. ההיסטוריון שלמה קאסן (Kassan) גרס כי אקסטריטוריאליות הייתה מעין דרך להפחית את הפחד מפני זרים בסביבה שהתאפיינה בעוינות בין קבוצות חברתיות, על רקע הבדלים עמוקים בכל הנוגע לאמונות דתיות ולהרגלים תרבותיים, ותרמה להגמשתו של מודל בדלני שביכר השתייכות בלעדית לקהילת חוק אחת על בסיס דת, גזע או מכנה משותף אתני.^[11]

לדידם של ההיסטוריון שי-שאן ליו (Shih-Shun Liu) ואחרים, כבר במאה ה-13 לפנה”ס, תחת שלטון המלך פרעה במצרים, הורשו סוחרים פיניקים מהעיר צור להתגורר במתחם מיוחד בממפיס שנודע כמחנה הצורים, ואף להקים בו מקדש לפולחן אמונתם.^[12] במקרה אחר הותרה התיישבות של שבטים יהודיים ואחרים בגושן תחת השושלת המצרית ה-18 (1580–1350 לפנה”ס).^[13] על פי מחקרים אלה ואחרים, אקסטריטוריאליות התפתחה כמעין צורת ארגון חלופית למערכת חוקים אחידה לכול, כזו שאיפשרה לכמה מערכות חוק להתקיים במקביל, ושימשה למעשה מעין שיטת ממשל חלופית לריבונות המושתת על תפיסה טריטוריאלית צרה. בין היתר טוען ליו כי אקסטריטוריאליות הייתה מצויה דווקא בעת שהחוק עדיין לא הוגדר על בסיס טריטוריאלי אלא על פי מסורת החוקים הפרסונליים.^[14]

את הצורות המוקדמות של אקסטריטוריאליות אפשר לחלק לשתי קטגוריות בולטות. הראשונה מתאפיינת בהקצאת מעמד חוקי מיוחד לזרים, והשנייה, שלעיתים הופיעה לצידה, מתאפיינת בהקצאת מעמד מיוחד בחוק למרחב פיזי מסוים. ביוון העתיקה, למשל, נוצר מעמד הפרוקסני (proxenoi), הסדר שעל פיו אזרח של מדינה אחת מונה לייצג את האינטרסים של מדינה אחרת, ובתמורה לכך זכה לתוארי כבוד ולזכויות יתר. מודל זה נתפס כיום כמעין אבטיפוס של מודל השגריר. ברומא הוענק מעמד מיוחד לשופט שכונה praetor peregrinus והיה אמון על הסדרת היחסים בין זרים שלא היו אזרחים רומים (פרגניני). מעמד זה נסמך על “חוק הגנס” או “חוק האומות” (jus Gentium).^[15] בנוסף להקצאת מעמד מיוחד לזרים, הסדרים אקסטריטוריאליים המשתייכים לקטגוריה השנייה כללו גם ייעוד של אזורים תחומים למגורים.

מסורת זו, שעל פיה החוק חל על האדם ולא על הטריטוריה, אפיינה בהמשך את מערכת החוקים הפרסונליים באירופה בימי הביניים.^[16]

שיטות דומות התפתחו מאוחר יותר באזור הלבנט, שבו שליטה אקסטריטוריאלית הושגה באמצעות מאגדי זכויות מיוחדות המכונות ״קפיטולציות״, וניתנו לנוצרים תחת חסותם של שליטים מוסלמים.^[17] חוקרים אחדים טוענים כי אפשר לזהות את ראשיתן של הקפיטולציות במעמד חוקי מיוחד שהעניק הח׳ליף עומר בּן אלח’טאב בשנת 636 לכנסיות של נוצרים בסוריה.^[18] במסמך משפטי מוסלמי שנוסח כמכתב מהנוצרים אל הח’ליפוּת וידוע בכינוי ״חוזר עומר״ (Umar pact), פורטו דרישות מסוימות מתושבים שאינם מוסלמים בתמורה לשמירה על ביטחונם.^[19] המכתב הצהיר על מתן הגנה ל״עמי הספר״, ברובם יהודים, נוצרים וזורואסתרים, שהסכימו לשלם מס מיוחד (jizya) ולהכיר בשלטון האסלאם.^[20] קפיטולציות הוענקו גם מאוחר יותר, למשל לנוצרים שהתגוררו במצרים. במכתב שנשלח לפיזה בשנת 1154 הכריז נציג מצרי רשמי על הענקת אוטונומיה חוקית ומינהלית לפיזנטים, בתנאי שיתגוררו ברבעים מסוימים בעיר.^[21] באותה עת, גם אזרחי רפובליקות איטלקיות אחרות כגון ונציה, גנואה ופירנצה נהנו מזכויות יתר אקסטריטוריאליות במצרים, והסכמים דומים כוננו גם במאות הבאות ברחבי האימפריה העות’מאנית.^[22] אפשר למצוא מידה מסוימת של פטור מחוקי שריעה גם במזרח, למשל בזמן שלטונו של פתח ג’לאלודין מוחמד אכבר (Jalaluddin Muhammad Akbar), הקיסר השלישי של הודו תחת האימפריה המוגלית (1556–1605). כך, בזמן שחלק מן המחלוקות המשפטיות הופנו לבתי משפט שרעיים, מחלוקות אחרות, כמו נישואין או מעמד חברתי, נפתרו לרוב ברמה המקומית.^[23]

בספרות מאוחרת יותר ניכרה גישה ביקורתית בהרבה, בייחוד על רקע הסכמים אקסטריטוריאליים שהופיעו במאה ה-19 ונתפסו כביטוי של סדר יום אימפריאליסטי וככלי להרחבתה של השליטה המערבית בכלל ובקולוניות בפרט. הסכמים אלה, המכונים ״בלתי שוויוניים״, פתחו למערביים צוהר לנצל את הפטור שניתן להם מחוקי המקום באופן בלתי הדדי כדי לקדם אינטרסים לאומיים ואף להגדיל את הונם האישי. במובן זה, אקסטריטוריאליות שימשה כלי לביסוס של חוסר שוויון בפני החוק.^[24] במחקרה על תמורות שחלו בשיפוט אקסטריטוריאלי על רקע המעבר משיטת הקפיטולציות לכריתת הסכמים ״בלתי שוויוניים״ באימפריה העות’מאנית במאה ה-19, סיפקה היסטוריונית המשפט הבינלאומי אליאנה אוגוסטי (Augusti) המחשה מאירת עיניים:

נוכח עלייתו של מודל הריבונות הטריטוריאלית, מסתמן כי התאפשר להעביר את העיקרון הישן של חוק פרסונלי דרך עיקרון של אקסטריטוריאליות […] ראשית, זרים נהנו ממעמד אקסטריטוריאלי כך שגם אם שהו על אדמה עות’מאנית, לפי חוק היו מחוצה לה, כלומר extra territorium; שנית, הם נחשבו כנמצאים במדינתם שלהם, גם אם הלכה למעשה לא היו בה.^[25]

אגוסטי ציינה כי במעבר ממסורת שיפוט פרסונלית למודל של ריבונות טריטוריאלית באירופה, התגלעה ביניהם סתירה בלתי ניתנת ליישוב שהצדיקה את המשך שיטת הקפיטולציות, וכך, תוך שימורה החלקי, היא הוחלפה בהסכמים החדשים. יתרה מזאת, בניגוד לקפיטולציות, שביטולן היה נתון להחלטתו של הסולטאן, ההסכמים ה”בלתי שוויוניים״ הבטיחו אכיפה קבועה בחוק ויכולת להעניש את הצד שהפר את החוזה, ובכך שיפרו את מעמדם של המערביים.^[26] אם כך, בעוד מבחינה תיאורטית, הסדרים אקסטריטוריאליים קידמו לכאורה מודל של יחסים בינלאומיים שאיפשרו לכלול נציגים של חברה אחת באחרת ללא צורך בהאחדה של שיטות משפטיות הודות לשימורן של מערכות חוק חופפות, בפועל הם סייעו לבסס סדר היררכי שהעניק יתרון ברור לאינטרסים מערביים ושימרו את עליונותם.^[27] הסדרה משפטית של יחסים בלתי שוויוניים, שהקנו פטור מחוקי המקום באופן שהיטיב באופן חד-צדדי עם הצד החזק, הפכה לתופעה שכיחה בתקופה זו גם מחוץ לגבולותיה של האימפריה העות’מאנית. כך למשל, אפשר למצוא ניצול של הסכמים אקסטריטוריאליים כמכשיר בשירות סדר היום המערבי האימפריאליסטי בסין, ביפן ובתאילנד, אם למנות רק כמה דוגמאות בולטות.^[28] בסין, למשל, הוקצו ״מובלעות אקסטריטוריאליות״ באזורים נרחבים, שבחלקם אף ניתנה לממשלות זרות סמכות מלאה.^[29] תחת הסכמים כובלים שוחררו מערביים מהדין המקומי והוקמו להם בתי משפט מיוחדים. הנימוקים הרווחים לכינונם של הסדרים בלתי שוויוניים מסוג זה נבעו מהדעה שרווחה במערב, שמדובר בחברות חסרות תרבות, שאופני השיפוט הנהוגים בהן נחותים בהרבה מאלו הנהוגים במערב.^[30] במובן זה, אקסטריטוריאליות סייעה לבסס את המודל של ריבונות טריטוריאלית שהתפתח באירופה, וזכויות היתר האקסטריטוריאליות בוטלו רק אחרי שאותם מקומות אימצו את נורמות המשפט המערבי.^[31] בספרו Legal Imperialism גרס תורן קאיאוגלו (Kayaoğlu) כי בתי משפט אלו סייעו למעשה להרחיב את השליטה המערבית גם למדינות שאינן מערביות, ובכך הביאו לדריסת סמכות החוק המקומית בהן והפכו אותן לקולוניות למחצה.^[32] לצד זאת, יש לציין כי חלק מהחוקרים שקאיאוגלו נמנה עימם אוחזים בדעה שהתבוננות דרך הפריזמה הצרה המתמקדת ביחסי כוח בלבד אינה מאפשרת לעמוד על טיבם של המודלים המגוונים של אקסטריטוריאליות שהתקיימו בעידן האימפריאליזם המערבי.^[33] קאיאוגלו מזהיר כי כוח ואינטרס חומרי אנוכי לבדם אינם יכולים להסביר אימפריאליזם משפטי.^[34] למשל, לא לכל המדינות המערביות שקיימו הסדרים מסוג זה באסיה היה כוח אימפריאלי, ולחלקן היה כוח צבאי שולי בלבד, כגון שוויץ, יוון ובלגיה. לעומת זאת, האימפריה העות’מאנית, אשר הביעה עניין לכונן יחסים כאלה בבלקן, נענתה בסירוב למרות כוחה הצבאי.^[35] גם במחקרו של ההיסטוריון פאר קריסטוף קאסל (Cassel) על אקסטריטוריאליות במזרח אסיה, מצוין כי יש להרחיב את מלאי ההסברים להבנת המודלים האקסטריטוריאליים שהונהגו אז כדי לגשר על הפערים בהבנתם. הוא הציע לדוגמה את המונח ״פלורליזם חוקי״ כעדשה ממוקדת יותר להתבוננות על אקסטריטוריאליות, ושם דגש על חקר יחסים בין קהילות חוק מקומיות, בניגוד לגישה שלפיה המדינה מכתיבה את החוק באופן בלעדי.^[36] בלי להטיל ספק באפליה הגלויה ובניצול לרעה של הסכמים אקסטריטוריאליים נגד אוכלוסיות מקומיות, גם אם מנעו שימוש בכוח צבאי, הוא מוסיף כי אקסטריטוריאליות תרמה לתרגום ולהטמעה של המשגות חוק מערביות, לא רק תוך שימור חוקי המקום אלא גם בהתרת קביעתם של חוקים חדשים ויצירתן של חלופות לצורות חוק קיימות.^[37]

מעניין לציין כי לאחר מלחמת העולם השנייה, כשהמאמץ לשים קץ להסדרים אקסטריטוריאליים בלתי שוויוניים נתן את אותותיו ביתר שאת, דווקא שיח אחר על זכויות אדם אקסטריטוריאליות זכה לתנופה משמעותית, אלא שהפעם הפנייה אל האקסטריטוריאליות הוצגה כאמצעי למניעת אפליה. נוכח זוועות המלחמה שהוכשרו באמצעות חוקי המדינה הגרמנית, התגבש הצורך להקנות לבני אדם, בלי קשר להשתייכותם הטריטוריאלית, הגנה מפני חוקים פוגעניים שנקבעו מתוקף ריבונותה הטריטוריאלית של המדינה ומפני כל התנהלות פושעת שמתנהלת בחסותה. שלא כמו כינונם של יחסי גומלין בין מדינות על בסיס הגדרתן של זכויות וחובות, הבטחתן של זכויות האדם נשענת על מחויבות חד-צדדית של המדינה כלפי בנות ובני האנוש באשר הם. שיח זה בא לידי ביטוי באמנה האירופית לזכויות אדם שאושררה ב-1953, ומאז הפכו זכויות אלו לחלק בלתי נפרד מהמשפט הבינלאומי.^[38] מדובר בניסיון לקדם תפיסה אוניברסלית של החוק וחתירה להנהגתן של נורמות של צדק אקסטריטוריאלי, שהניח את היסודות לניסוחן של אמנות בינלאומיות בנושאי זכויות אדם ודין פלילי בינלאומי המקובלים היום ונמצאים בהתפתחות מתמדת.^[39] יש לציין שלמרות התביעה האוניברסלית, המשפט הבינלאומי עצמו התפתח באירופה בעיצומו של עידן האימפריאליזם, ובקרב מדינות שדגלו בשליטה קולוניאלית במדינות אחרות. בהתבסס על מחקר בתחום המשפט הזכירה נורה ארקט (Erakat) כי שורשיו המושחתים של החוק מעולם לא נעקרו אלא להפך, מדינות אחרות וארגונים עצמאיים הצטרפו והמשיכו לטפח את צמיחתם.^[40] מנקודת מבט זו, אפשר לשאול כיצד שימשו שורשים אלה גם לעיגון הממד האקסטריטוריאלי של זכויות האדם בקרקע הטריטוריאליות, ויתרה מזו, להסב את תשומת הלב לאופן שבו מדינות חוזרות לשורשים, כביכול, על מנת להתנער ממחויבותן לשמור על זכויות אלו, אז וגם היום.

אקסטריטוריאליות כמושג בעידן העכשווי

אקסטריטוריאליות קשורה אפוא לא רק למחשבה על היסטוריה של חוקים שהסדירו יחסים בינלאומיים, אלא גם למחשבה על סוגיות אתיות בכלל ועל קשרים חברתיים בפרט, כפי שהופיעו בהגות מתחומי דעת מגוונים משלהי המאה הקודמת ועד לעשור השני של המאה ה-21. הפילוסוף עמנואל לוינס (Levinas) נטל על עצמו את המשימה להציע פרשנות מחודשת למושג “זכויות אדם” בחיבורו Les Droits de L’Homme Comme Droits D’Autrui^[41] . לוינס הביע הסתייגות מכך שיסודות המשפט הבינלאומי נוצקו על דרך המשלת שיקול דעת בפתרון סוגיות משפטיות לפתרון בעיות מתמטיות.^[42] לשיטתו, חלה חובה להבטיח את ההגנה על זכויות האדם מעבר לחישובים רציונליים ומעבר לחוק באופן כללי. כדי להציע תיקון להגדרה, פנה לוינס אל אקסטריטוריאליות כמעין מרחב ייחודי שממנו אפשר להילחם בדפוסים המאפיינים צורות ממשל דיקטטוריות וטוטליטריות, ובה בעת לפעול לצמצום חוסר השוויון המצוי בליבה של המדינה הליברלית. לדידו, כל מאמץ להגן על זכויות האדם מוכרח להסתמך על ההבנה שיש להן תכלית גם מחוץ למדינה: “ההגנה על זכויות האדם מתכתבת עם תכלית שהיא מחוץ למדינה […] סוג של אקסטריטוריאליות, כמו של נבואה בפני כוחות פוליטיים מהברית הישנה.”^[43] משתמע מכך כי לדברי לוינס, אפשר לקיים את הדריכות הערכית הנדרשת כדי להבטיח שמירה על זכויות אדם רק על ידי נקיטת עמדה אתית אקסטריטוריאלית בתוך סדר פוליטי נתון, בצורה שמזכירה את יכולתו של הנביא להתייצב באופן עצמאי כנגד החברה ובעלי השררה שבה, לשקף בבירור את מחדליה ולהוכיח אותה על כך, בעודו מחויב לצדק וערכיות אף במחיר סיכון טובתו האישית. בהמשך לכך גורס לוינס כי אקסטריטוריאליות יוצרת ל”אני” אפשרות לשחרר את עצמו מה”‘חזרה לעצמו’, מאשרור העצמי שלו, מאגואיזם”.^[44] במובן זה, בשביל לוינס, “זכויות האדם” אינן נפרדות מ”זכויותיו של האחר”.^[45]

הפילוסוף רוברט ברנסקוני (Bernasconi) פיתח את קו המחשבה זה במאמרו “Extra-territoriality: Outside the State, Outside the Subject”, וטען כי לוינס הציג למעשה תפיסה שלפיה אין למקם את זכויות האדם לא בתחום הפוליטיקה ולא בתחום האתיקה, אלא דווקא בנקודת הצטלבות אקסטריטוריאלית ביניהם.^[46] הסוציולוג זיגמונט באומן (Bauman) עמד על הקשיים במתווה של לוינס והציג קריאה פולמוסית בהרבה.^[47] במאמרו “The World Inhospitable to Levinas”, הוא הטיל ספק בתפיסת המוסריות של לוינס המעוגנת ביכולת לייצר מפגש פנים אל פנים עם האחר, והתריע מפני אתיקה דיאלקטית המבוססת על “יחידת מוסר של שניים” ועלולה להסתכן בחשיבה סטריאוטיפית.^[48]

על סמך דיאגנוזה ביקורתית זו העיר באומן כי משתמע מן הדברים שמושג האחר של לוינס אינו אלא תמונת ראי של האחריות המוטלת על היחיד ותו לא.^[49] במקום תפיסה אתית שבמרכזה היכרות עם “פניו של האחר”, כפי שהציע לוינס, באומן טען כי אנו מחויבים בלית ברירה לשקף את היותה מושתתת גם על המפגש עם מגוון ה”מסכות” החברתיות שעוטים על פניהם אחרים “חסרי פנים”.^[50] לעומת רעיון היסוד של לוינס בדבר חשיבותה של אתיקה שאינה ניתנת לכימות, באומן הדגיש דווקא את הצורך לנסח תפיסה מוסרית המבוססת על היגיון. במאמרו זה וגם בכתביו האחרים הוא בא חשבון עם הכשלים המבניים המאפיינים את המודרניות, מחלץ תובנות ביחס להשפעתם על ימינו אלה, ומתאר את השלכותיהן של התמורות שחלות בה. לצורך כך, באומן עצמו נעזר במונח אקסטריטוריאליות לתיאור “כל מי שמסוגל להיחלץ מאילוצי המקום״.^[51] לטענתו, כחלק מהשפעות הגלובליזציה והאי-שוויון הקיצוני שהיא מקדמת, הכלכלה השתחררה מכבליה של המדינה והפכה עצמאית. כך, במקום אתיקה אקסטריטוריאלית, בעלי ההון הם שקנו להם כוח אקסטריטוריאלי מקורי.^[52] תהליך זה, הוא המשיך וטען, מקשה על ההבחנה בין כוחות השוק הפנימי והגלובלי, או באופן כללי יותר מערער את היכולת להבחין בין “פנים” ל”חוץ” בהקשר של המדינה.^[53] “טבעו האקסטריטוריאלי של הכוח משרת אליטות אקסטריטוריאליות ניידות שההון והמשאבים שלהן נזילים אף הם. מצב דברים זה פוטר אותן מהמחויבויות או מהצורך להתעמת עם ההשלכות של מעשיהן על מי שנותרים כבולים ללוקליות ולטריטוריאליות”.^[54] מדובר ב״ניתוק חדש בין הסמכות לאחריות […] כך צומחת א-סימטריה חדשה בין אופייה [האקסטריטוריאלי] של העוצמה לבין אופיו הטריטוריאלי של ‘מכלול החיים’. העוצמה, שהיא כיום ניידת לחלוטין, מסוגלת לשנות חיים אלה בהתראה קצרה או ללא כל אזהרה, וחופשית […] להפקירם להשלכותיו של ניצול זה״.^[55] לטענתו של באומן, האפשרות של קיום אקסטריטוריאלי מאפשרת לאליטות הזדמנות שרירה ״להסתלק למקומות ידידותיים יותר, כאשר ההיתקלות ב’אחרוּת’ תובעת הפעלת כוח רב או משא ומתן מייגע. כשאפשר להתחמק או להימנע מעימות, אין צורך להתעמת.״^[56]

בעשורים האחרונים נידון הקשר בין קיפוח זכויותיו של האחר לתופעות אקסטריטוריאליות בעיקר ביחס למושג “מצב חירום” (state of exception), המגולם הן במרחב הפיזי של המחנה והן בדמותו של הפליט, כפי שניסח זאת הפילוסוף האיטלקי ג’ורג’ו אגמבן (Agamben), ולשיטתו תופעות אלו הן מאפייני הליבה של הסדר הפוליטי המודרני.^[57] אגמבן נשען על הגדרת מצב החירום שהציג המשפטן הגרמני קרל שמיט בתחילת שנות העשרים של המאה הקודמת, ולפיה יש להבין את כוחו של הריבון דרך הזכות המאפשרת לו להשהות את החוק ואף לתבוע כוחות חריגים בזמן משבר.^[58] אגמבן נסמך גם על האבחנה של מבקר התרבות ולטר בנימין, שטען כי בעת המודרנית מצב החירום כבר אינו חריג אלא הפך למעשה להיות הכלל, והוסיף ותיאר כיצד השהיה של הסדר המשפטי מגדירה מבנה טופוגרפי המאפשר “להשתייך לקבוצה מבלי להיות מוכל בה״.^[59] בתוך כך, חוצץ נוסף נשמט גם ביחס להגדרתו של הסדר הפוליטי, היות ש״מצב החירום מופיע כסף של חוסר הגדרה בין דמוקרטיה לבין אבסולוטיזם, ולמעשה כבר הפכה אותם הלכה למעשה״.^[60]

ההגדרה של מצב החירום אמנם מאירה תופעות אקסטריטוריאליות מרכזיות בימינו ומחדדת את ההבנה לגביהן, אך אפשר לראות שיצירת הלימה בין מצב חירום לאקסטריטוריאליות עלולה לעמעם ולהסתיר היבטים מסוימים. מצב החירום מובן כאן כפעולה של ריבון שולט יחיד המנצל את הכוח שניתן לו מתוקף החוק להדיר מחד גיסא ולכלול מאידך גיסא. מצב החירום המודרני אף מעוגן היסטורית ביכולתו של הריבון להבטיח לעצמו את הזכות לקבל החלטות חד-צדדיות ולחוקק חוקים בהתאם להן, לא פעם על רקע התקוממות אזרחית.^[61] עם זאת, וכפי שראינו, אקסטריטוריאליות היא פעמים רבות תוצר של מפגש בין מערכות חוק המתקיימות במקביל ומתחרות זו בזו, ולעיתים היא תוצר של משא ומתן ביניהן. מפגש זה אמנם עלול להסתכם בשכפול של מבני הכוח הדומיננטיים באופן המסייע לשמר יחסי ניצול ואפליה ואף להעמיקם, אך כדי לעמוד על טיבה של אקסטריטוריאליות כתופעה ייחודית יש להתבונן בה גם מעבר למונוקל הממוקד במנגנון שבו ריבון אחד משליט את כוחו.

אגמבן עצמו עשה שימוש מרתק במושג אקסטריטוריאליות בעת שניסה לחשוב על פרוגרמה פוליטית שתאפשר חפיפה בין מערכות חוק, ודווקא כפתרון לבעיה של ״מצב חירום מתמיד (גם אם אינו מוגדר כך מבחינה טכנית) [… שהפך ל] אחת הפרקטיקות המהותיות של משטרים בני זמננו, גם של אלה המכונים דמוקרטיים״.^[62] במאמרו “מעבר לזכויות אדם” בחן אגמבן סוגיות אתיות דומות לאלו שהעסיקו את לוינס. אולם בעוד לוינס פנה אל האקסטריטוריאליות בחיפוש אחר מרחב שנמצא מחוץ למדינה כדי להגן על האחר, בעיני אגמבן האקסטריטוריאליות סוללת את הדרך להגנה על אחרים באמצעות חלוקה מחודשת של מרחב המדינה. נקודת המוצא למאמרו של אגמבן היא מסה ביקורתית של הוגת הדעות היהודייה חנה ארנדט, שפורסמה ב-1943 ועסקה בשינוי הגישה של הפליטים היהודים לאחר שהוצאו מחוץ לחוק בגרמניה, ורצונם להיטמע הומר בהטלת ספק בסדר הלאומי האירופי.^[63] חמישים שנה לאחר פרסום מאמרה זה והרעיונות הגלומים בו, אגמבן ביקש להתגבר על ההתניה המפלה שלטענתו מגולמת בהגבלת התנועה במרחב ובניסיונות החסימה האלימים של מדינות הלאום כלפי פליטים וחסרי מדינה (stateless).^[64] לשיטתו, תופעת הפליטוּת מעידה על כשל חמור בהמשגות הפוליטיות של תקופתנו, ויש לראות בה תמרור אזהרה המתריע על הצורך לנטוש את המונחים הקיימים. לטענתו, מצב דברים זה הוא תוצר של מערכת מדינות הלאום, המבוססת על השילוש מדינה-לאום-טריטוריה.^[65] לדבריו, כדי לפתור את בעיית הפליטות, יש לבחון מחדש את המושגים שדרכם מיוצגים סובייקטים פוליטיים ולנסחם אחרת. להשקפתו, אקסטריטוריאליות יכולה לשרת “באופן כללי כמודל של יחסים בינלאומיים חדשים”.^[66] בפרט, הוא הציע שאקסטריטוריאליות עשויה לסייע לפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני סביב ירושלים, וירושלים יכולה להימשל על ידי מצב הדדי של אקסטריטוריאליות, בעודה מייצרת מרחב פוליטי רב-צדדי:

במקום שתי מדינות לאום מופרדות על ידי גבולות מאיימים ולא בטוחים, אפשר אולי לדמיין שתי קהילות פוליטיות המתעקשות על אותו אזור ובמצב של אקסודוס זו מזו – קהילות שינסחו אחת את השנייה דרך הסדרה של אקסטריטוריאליות הדדית, שהעיקרון המנחה שלה לא יהיה יותר זכותו של האזרח, אלא המקלט (refuge) של היחיד.^[67]

אם כן, לשיטתו של אגמבן, תפיסה חלופית זו של ריבונות, המערערת על חלוקות טופוגרפיות קשיחות, אינה מוגבלת לסכסוך מקומי זה או אחר, אלא היא הסדרה מחודשת שיש לשאוף אליה, ובכוחה לסייע למדינות להתגבר על משברים שנובעים מעקרונות המסדירים השתייכות במרחב העומדים ביסודה של המדינה המודרנית. הסדרה אקסטריטוריאלית תאפשר לאגד קטגוריות שמובחנותן מסווה גלגולים היסטוריים שדווקא מדגישים את נקודות הזיקה ביניהן, ובאמצעותה “ילמד האזרח להכיר בפליט שהוא למעשה גם עצמו”.^[68] לדברי אגמבן, אקסטריטוריאליות יכולה לחלץ אותנו מן האפליה המגולמת בסדר עולמי המושתת על חלוקה טריטוריאלית, אשר נגזרת מתפיסת הגבולות השרירה של מדינות הלאום.

אל עבר אקסטריטוריאליות

במאמר זה הצגתי היבטים שונים שיסייעו להכיר את המושג “אקסטריטוריאליות”. במבט היסטורי, הראיתי כיצד אקסטריטוריאליות נוצרה מתוך זיקות בין מערכות חוק, ושימשה אמצעי להסדרת יחסים בינלאומיים על ידי הענקת פטור לאנשים ומרחבים, או על ידי הדרתם מהחוק. בהמשך נסב הדיון בעיקר על אקסטריטוריאליות כאמצעי לשוני, פוליטי וממשי בניסיונות לחשוב על סוגיות אתיות בוערות בתקופתנו, ועל מגבלות המושגים הפוליטיים הקיימים. למרות פירושיה המגוונים של אקסטריטוריאליות בימינו, היא יכולה לתפקד בראש ובראשונה כמעין קריאת אזהרה ביחס לנקודות העיוורון ולהשקפה הצרה על המרחב המחולק לטריטוריות לאומיות.

בשנת 2009 יצרתי יחד עם האמנית רותי סלע את פרויקט האמנות ארוך-הטווח “אקסטריטוריה”. רצינו ליצור דימוי של אמנות המוצגת במקום ניטרלי, שאינו נתון למגבלות החוקים של שום מדינה, והחלטנו להקרין עבודות של אמנים ואמניות מהמזרח התיכון על מפרשים של סירות ששטות במים אקסטריטוריאליים. לעיתים קרובות אמנות מוגדרת ומתווכת דרך קטגוריות לאומיות, כך שהיא מוצגת כמעין שפה שנייה הנרכשת ומתפתחת כביכול בהלימה עם מקום התחום בגבולות המדינה. הניסיון לגדר אמנות בתוך טריטוריה לאומית משמש לא פעם כאריזה מרשרשת המסתירה אינטרסים פוליטיים וכלכליים שמנציחים פערים חברתיים. המסגור הלאומי עלול אפוא לפגום ביכולת של היצירה לחצות גבולות נתונים. העניין הראשוני שלנו באקסטריטוריאליות נבע מרצון להאיר דווקא את יכולתה של האמנות להיות נוכחת במקום, ובה בעת לא להיות כפופה למערכת החוקים הנהוגה בו. בעיקר רצינו להדגיש את הפוטנציאל של האמנות להנכיח את אי-יציבותם של גבולות פוליטיים ותרבותיים, ומכאן את הצורך לדמיין מחדש הבניות שרירותיות שלהם.

בחיבורו הידוע של גרוטיוס על הים החופשי, Mare Liberum מ-1608, הוא שם לעצמו מטרה לשלול על פי חוק את תוקפן של טענות שהושמעו מצד ספרד ופורטוגל בדבר בעלות על נתיבי סחר ימיים כדי להגן על האינטרסים הכלכליים של הרפובליקה ההולנדית.^[69] הוא התווה תפיסה רבת-השפעה, שלפיה המרחב הימי, הנתפס כ״בלתי נשלט” באופן יוצא מהכלל, הוגדר res communis, כלומר דבר-מה שאינו בבעלות פרטית או ציבורית, ולכן יש לקבּעו כאזור סחר חופשי שאינו מיועד אלא למעבר.^[70] המרחב האקסטריטוריאלי הימי נוצר אפוא במהלך התווייתם של יחסי סחר בין מדינות אירופה במאה ה-17 ונתפס ככזה שהבעלות עליו אינה אפשרית ומשום כך הוא אינו נתון לחלוקה. כדי לקבוע את הגבול הימי הטריטוריאלי נורה תותח מהחוף ללב הים, ומקום נפילתו נקבע כקו הגבול. במהלך השנים השתנה שטחם של המים הטריטוריאליים של מדינות בהתאם לצרכים שונים, אסטרטגיים בעיקר, ועומד היום על 12 מיילים ימיים.^[71] המרחב הימי שמעבר לו מתקיים ב״היעדרה של שליטה ריבונות״, כתב המשפטן איתמר מן, ובכך הוא ״פותח צוהר לאפשרות של אחריות הדדית״.^[72] כאמניות, רצינו להשתמש במרחב זה, שבאופן סימבולי טכנולוגיות הנשק אינן יכולות להגיע אליו, כמקום מפגש בין אמנים ואמניות ובין חוקרים מתחומים שונים באופן המשוחרר מכבליהם של משטרי גבול לאומיים. מאז הרחבנו את הפרויקט, וכיום הוא מוקדש לחקירה מעשית ותיאורטית של “אקסטריטוריאליות”, מתוך כוונה לעודד מחקר בין-תחומי של אקסטריטוריאליות ולאתגר את הגבולות של דרכי מחשבה וייצוג.^[73] בפרויקט אמנות זה אנחנו משתמשות במדיות ייצוג שונות כדי לחקור תופעות אקסטריטוריאליות והיגיון ייצוג אקסטריטוריאלי.^[74] בהתבסס על יצירת עבודת אמנות ועל יצירת גוף ידע בנושא אקסטריטוריאליות והאופנים שבהם היא מתממשת בעולם, הפרויקט מבקש לאגד ידע בנושא ובד בבד לצקת אליו תוכן נוסף ולהרחיב את משמעויותיו הקיימות. במובן זה, אקסטריטוריאליות היא הכיוון המורה שלנו, הנתב שבעזרתו אנחנו מנווטות בין אזורי חיץ. אקסטריטוריאליות, הן כמושג והן כתופעה בעולם, היא כלי חיוני לפענוח היחסים בין חוק, מרחב וייצוג. היא מאפשרת לנו לנוע על קווי התפר שבין חוקים המגינים על החזקים ביותר לאלה המגינים על החלשים ביותר. בלעדיה, אזורי גבול ההכרחיים היום לחשיבה ביקורתית היו נותרים חסומים בפנינו.

מעין אמיר (mynamir@bgu.ac.il): אמנית ומרצה בכירה במחלקה לאמנויות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב

1. James Robert Vernam Marchant and Joseph F. Charles, Cassell’s Latin Dictionary, Latin-English/English-Latin (New York: Funk & Wagnalls Company, 1953), 213, 752. מעניין לציין כי הרומים פירשו את המונח territōrium כאדמה המקיפה מקום, בדרך כלל עיר, בעוד השימוש במילה territōrium נדיר בספרות לטינית קלאסית. הקשר בין טריטוריה לשיפוט (Jurisdiction) התפתח לאורך ההיסטוריה, ורק במאה ה-15 נעשה שימוש במונח טריטוריה לציון “אדמה תחת שיפוט של עיר או מדינה”.ראוStuart Elden, The birth of territory (Chicago: University of Chicago Press, 2013), II, 61–5, 245 (להלן Elden, The birth of territory); Mireille Hildebrandt, “Extraterritorial Jurisdiction to Enforce in Cyberspace? Bodin, Schmitt, Grotius in Cyberspace,” University of Toronto Law Journal 63 (2) (2013): 205, 211 (להלן Hildebrandt, “Extraterritorial Jurisdiction”). לקריאה נוספת בעברית על המונח ראו גם סטיוארט אלדן, “טריטוריה”, תרגם אריאל הנדל, מפתח 4 (2011),
   https://mafteakh.org/wp-content/uploads/2019/09/4-2011-01.pdf . ↑
2. “One who gives judgment outside his territory may be disobeyed with impunity”. Aaron Xavier Fellmeth and Maurice Horwitz, Guide to Latin in International Law (Oxford: Oxford University Press, 2011), 104 (להלן Fellmeth and Horwitz, Guide to Latin). ↑
3. Alan Watson, ed., The digest of Justinian, vol. 3 (Pennsylvania: University of Pennsylvania Press, 2009); Fellmeth and Horwitz, Guide to Latin in International Law, 104. ↑
4. Elden, The birth of territory, 214–215. ↑
5. Jeremy Seth Geddert, “Beyond Strict Justice: Hugo Grotius on Punishment and Natural Right(s),” The Review of Politics, 76(4) (2014): 559–588. ↑
6. Hugo Grotius, Hugo Grotius on the law of war and peace (Cambridge: Cambridge University Press, 2012), 263. על השימוש במונח הלטיני ראו Hugonis Grotii, De jure belli ac pacis libri tres: selections (London: Sweet and Maxwell, 1751), 532, 1017. ↑
7. ראו Georg Friedrich von Martens and William Cobbett, The Law of Nations: Being the Science of National Law, Covenants, Power, & C. Founded Upon the Treaties and Customs of Modern Nations in Europe. (London: William Cobbett, 1829), Print. ↑
8. שם, 119–120. ↑
9. שם. מילון אוקספורד מפנה לכמה דוגמאות משנת 1836 ואילך:John Simpson and Edmund Weiner, eds., The Oxford English Dictionary, second edition (Oxford: Oxford University Press, 1989). ↑
10. Shih-Shun Liu, Extraterritoriality: Its Rise and Its Decline (New York: Columbia University Press, 1925), 23 (להלן Liu, Extraterritoriality);Shalom Kassan, “Extraterritorial Jurisdiction in the Ancient World,” The American Journal of International Law, 29 (2) (1935): 237–247 (להלן Kassan, “Extraterritorial Jurisdiction”). ↑
11. Kassan, “Extraterritorial Jurisdiction,” 240. ↑
12. Liu, Extraterritoriality, 23–24; Kassan, “Extraterritorial Jurisdiction,” 241; André Dollinger, “Herodotus on Proteus,” An Introduction to the History and Culture of Pharaonic Egypt Website, 2000 www.reshafim.org.il/ad/egypt/herodotus/proteus.htm (no longer available). ↑
13. קסאן הזכיר את ההגירה של יהודים מארץ כנען ואת ההגירה של שבט מנטין (Mentin) לאזור גושן במצרים, שבו יכלו לחיות גם תחת חוקים משלהם. Kassan, “Extraterritorial Jurisdiction,” 241. ↑
14. Liu, Extraterritoriality, 31. ↑
15. Theodor Mommsen, History of Rome, trans. William Purdue Dickson (Oxford: Oxford University Press, 1870), ii. 342, i. 165; Liu, Extraterritoriality, 25–26; Kassan, “Extraterritorial Jurisdiction,” 246. ↑
16. Liu, Extraterritoriality, 27–28. ↑
17. Edward Van Dyck, Capitulations of the Ottoman Empire Since the Year 1150: Part 1 (Washington: U.S. Government Printing Office, 1881), 12 (להלן Van Dyck, Capitulations). ↑
18. Liu, Extraterritoriality, 48–49. ↑
19. אוריאל סימונסון, “בין היפרדות להימנעות – חוזה עמר בהקשריו התרבותיים והחברתיים”, היסטוריה: כתב עת של החברה ההיסטורית הישראלית 35 (2015): 32. ↑
20. Rachel Scott, The Challenge of Political Islam: Non-Muslims and the Egyptian State (Palo Alto, CA: Stanford University Press, 2010), 16. ↑
21. Van Dyck, Capitulations, 13, 88. ↑
22. Liu, Extraterritoriality, 58; Van Dyck, Capitulations. ↑
23. Nandini Chatterjee, “Reflections on Religious Difference and Permissive Inclusion on Mughal Law,” Journal of Law and Religion 29 (3) (2014): 369–415; Bernard S. Cohn, “Some Notes on Law and Change in North India,” Economic Development and Cultural Change, 8 (1) (1959): 79–93; Sole Sanjay Shrivant and Birajdar Vishwanath Ganpatrao, “Jalaluddin Muhammad Akbar: The Great Mughal Emperor,” International Journal of Research in Social Sciences and Humanities 2(3) (2013): 16. ↑
24. Pär Kristoffer Cassel, Grounds of Judgment: Extraterritoriality and Imperial Power in Nineteenth Century China and Japan (Oxford: Oxford University Press, 2012), 5–6 (להלן Cassel, Grounds of Judgment). ↑
25. כל התרגומים במאמר זה הם שלי אלא אם כן צוין אחרת (מ”א). “Facing the raising of territorial sovereignty, the old principle of personality seemed to transmit in a principle of extraterritoriality […] first, foreigners enjoyed extraterritoriality in the sense that even if they were on the Ottoman territory, they were by fictio out of it, i.e., extra territorium; second, they were considered as in their country, even if in fact they were not.” Eliana Augusti, “From Capitulations to Unequal Treaties: The Matter of Extraterritorial Jurisdiction in the Ottoman Empire,” Journal of Civil Law Studies 4 (2) (2010): 296, 297 (להלןAugusti, “Extraterritorial Jurisdiction”). ↑
26. שם, 300. ↑
27. שם, 288. ↑
28. שמה של המדינה בתקופה זו בקרב אומות מערביות זו היה ידוע גם כסיאם. ראו למשל Kavalam Madhava Panikkar, Asia and Western dominance, 1498–1945: A Survey of the Vasco da Gama Epoch of Asian History (London: G. Allen & Unwin, 1953), 171–174 (להלן Panikkar, Asia and Western dominance). ↑
29. Cassel, Grounds of Judgment, 12; Panikkar, Asia and Western dominance, 134–135. ראו גםJorgen Osterhammel, “Semi-Colonialism and Informal Empire in Twentieth-Century China: Towards a Framework of Analysis,” in Imperialism and After: Continuities and Discontinuities, ed. Wolfgang Justin Mommsen (London: Allen & Unwin, 1986), 290–314. ↑
30. Augusti, “Extraterritorial Jurisdiction,” 300. ↑
31. Turan Kayaoğlu, Legal Imperialism: Sovereignty and Extraterritoriality in Japan, the Ottoman Empire, and China (Cambridge: Cambridge University Press, 2010), 4,9–10, 12 (להלן Kayaoğlu, Legal Imperialism). על סין ויפן ראו גם Cassel, Grounds of Judgment, 13.↑
32. Kayaoğlu, Legal Imperialism, I. ↑
33. שם, 7; Cassel, Grounds of Judgment, 10. ↑
34. Kayaoğlu, Legal Imperialism, 9. ↑
35. שם,7–8. ↑
36. Cassel, Grounds of Judgment, 8–10. ↑
37. Cassel, Grounds of Judgment, 7–10. ↑
38. “European Convention on Human Rights,” Council of Europe, accessed September 3, 2021 (www.echr.coe.int/Pages/home.aspx?p=basictexts&c). ↑
39. ראו Eliav Lieblich, “Exterritory” (lecture, Exterritory project Symposium, Haifa, December 20, 2013). בשיחה זו, ליבליך הוסיף כי אף שתהליכים אלה נתפסו כחיוביים, בפועל הם נוצלו בידי מדינות מערביות כתואנה להתערבות וכאמצעי לנאו-קולוניאליזם. ↑
40. These “sordid origins continue to characterize international law. It has never been rewritten by an international community of the present. Instead, former colonial powers, newly independent states, and also movements and peoples have incrementally developed international law based on its first articulation.” Noura Erakat, Justice for Some: Law and the Question of Palestine (Redwood City, CA: Stanford University Press, 2019), 6–7. ↑
41. Emmanuel Levinas, “The Rights of Man and the Rights of the Other (Les Droits de L’Homme Comme Droits D’Autrui),” Outside the Subject, trans. Michael B. Smith (Redwood City: Stanford University Press, 1993), reprint in Extraterritorialities in Occupied Worlds, eds. Maayan Amir and Ruti Sela (Santa Barbara, CA: Punctum, 2016), 31–40. ↑
42. שם, 34. ↑
43. שם, 41. ↑
44. שם, 38. ↑
45. שם, 37, 38. ↑
46. Robert Bernasconi, “Extraterritoriality: Outside the State, Outside the Subject,” in Extraterritorialities in Occupied Worlds, eds. Maayan Amir and Ruti Sela (Santa Barbara, CA: Punctum, 2016), 41–58. ↑
47. Zygmunt Bauman, “The World Inhospitable to Levinas,” Philosophy Today 43(2) (1999): 151–167, reprint in Extraterritorialities in Occupied Worlds, eds. Maayan Amir and Ruti Sela (Santa Barbara, CA: Punctum, 2016), 59–88 (להלן Bauman, “The World Inhospitable”). ↑
48. Maayan Amir and Ruti Sela (eds.), Extraterritorialities in Occupied Worlds, Sela (Santa Barbara, CA: Punctum, 2016), 59. ↑
49. שם, 63. ↑
50. שם, 75. ↑
51. זיגמונט באומן, גלובליזציה: ההיבט האנושי, תרגם גרשון חזנוב (בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002), 42 (להלן באומן, גלובליזציה). ↑
52. זיגמונט באומן, מודרניות נזילה, תרגם בן-ציון הרמן (ירושלים: מאגנס, 2007). ↑
53. Bauman, “The World Inhospitable,” 79. ↑
54. באומן, גלובליזציה, 43. ↑
55. שם. ↑
56. שם, 45. ↑
57. ראו למשלEyal Weizman, Hollow Land: Israel’s Architecture of Occupation (Brooklyn: Verso Books, 2012), וכןMichel Agier, “Humanity as an Identity and Its Political Effect: A Note on Camps and Humanitarian Government,” Humanity: An International Journal of Human Rights, Humanitarianism and Development 1 (1) (2010): 29–45; Carl Levy, “Refugees, Europe, Camps/State of Exception: ‘Into The Zone’, the European Union and Extraterritorial Processing of Migrants, Refugees, and Asylum-seekers (Theories and Practice),” Refugee Survey Quarterly 29 (1) (2010), 92–119; Sari Hanafi, Governing Palestinian Refugees in the Arab East (Issam Fares Institute for Public Policy and International Affairs, American University of Beirut, 2010), 1–25; Adam Ramadan, “Destroying Nahr el-Bared: Sovereignty and Urbicide in the Space of Exception,” Political Geography 28 (3) (2009): 153–163, among many others. ↑
58. לפי אגמבן, אפשר לאתר את מקורותיו של מצב החירום בהגדרה הגרמנית של state of necessity, ולפי שמיט – אפילו לפני מצב המצור בתקופת נפוליאון, שלמעשה השהה את החוק תוך הרחבת סמכויות צבאיות. אגמבן בחן את ההיסטוריה של מצב החירום בחוקה הצרפתית ובדיקטטורות אירופיות בין שתי מלחמות העולם. בעקבות קרל שמיט הוא הוסיף כי מצב החירום הוא מורשת ממסורות אנטי-דמוקרטיות. ג’ורג’יו אגמבן, “מצב החירום”, בתוך לפנים משורת הדין: החריג ומצב החירום, עורכים יהודה שנהב, כריסטוף שמיט ושמשון צלניקר, תרגמו מנואלה קונסוני ודביר צור (ירושלים: מכון ון ליר, בני ברק: הוצאות הקיבוץ המאוחד, 2009) (להלן אגמבן, “מצב החירום”). ↑
59. ג’ורג’יו אגמבן, “הומו סאקר: הכוח הריבוני והחיים החשופים,” בתוך טכנולוגיות של צדק: משפט, מדע וחברה, עורך שי לביא, תרגמו נמרוד אביעד ומוניקה פולק (רעננה: רמות, 2003), 401. ↑
60. אגמבן, “מצב החירום”, 134. ↑
61. שם,141–143 ,136–137. ↑
62. שם, 134. ↑
63. חנה ארנדט, “אנו הפליטים”, בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 4 (2017) (https://journal.bezalel.ac.il/archive/3814). ↑
64. Giorgio Agamben, “Beyond Human Rights,” in Means Without End: Notes on Politics, trans. Vincenzo Binetti and Cesare Casarino (Minneapolis: University of Minnesota Press, 2000), 14–25. ↑
65. שם,15, 23 ↑
66. שם, 24. ↑
67. שם, 23. ↑
68. ג’ורג’יו אגמבן, “אנו הפליטים”, תרגמה מאיה שמעוני, בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 4 (2017) (https://journal.bezalel.ac.il/archive/3815[). ↑
69. Hugo Grotius, The Freedom of the Seas, trans. & rev. Ralph Van Deman Magoffin (New York: Carnegie Endowment for International Peace, Oxford University Press, 1960 [1688]) ראו גם Hildebrandt, “Extraterritorial Jurisdiction,” 205. ↑
70. שם, 205, 11. ↑
71. ראו United Nations Convention on the Law of the Sea, December 12, 1982, (www.un.org/depts/los/convention_agreements/texts/unclos/unclos_e.pdf). ↑
72. Itamar Mann, Humanity at Sea: Maritime Migration and the Foundations of International Law (Cambridge: Cambridge University Press, 2016), 15–16. ↑
73. אתר הפרויקט: https://exterritory.wordpress.com/. ↑
74. ראו למשל Maayan Amir, “Exraterritorial Images” in Forensis, eds. Forensic Architecture, (Berlin & New York: Sternberg Press, 2014), 720–742; מעין אמיר, “דימויים אקסטריטוריאליים”, תרגמה מאיה שמעוני, בצלאל – כתב עת לתרבות חזותית וחומרית 6 (2020), (https://journal.bezalel.ac.il/he/article/4033). ↑