אלימות
את מסתו הידועה על ביקורת האלימות פותח בנימין בהצהרה, שאת האלימות יש לבחון אך ורק בזיקתה לחוק ולצדק. דומה שרוב התיאורטיקנים של האלימות דנים בה בזיקתה לחוק ולמוסדות המדינה. מקס ובר כתב על המונופול של המדינה על אמצעי האלימות, אנתוני גידנס חקר את "מדינת הלאום והאלימות", חנה ארנדט דנה בכך בחיבורה "על האלימות".
הווה
ההווה הוא הזמן המקופח ביותר. זה שיצא לו השם הרע מכל הזמנים. לחיות את ההווה, לחיות את היום, carpe diem, כל אלה הם שם נרדף לחוסר אחריות, לנהנתנות ולניהיליזם. העבר תמיד נתפס כמפואר יותר, והעתיד נראה מבטיח יותר מאשר המצב הנוכחי. ההווה לכוד בין הנוסטלגיה לבין התקווה ־ וכפי שכבר הוכיחו לא מעט מחקרים…
סְפָר
"קנו קרקע," המליץ מארק טוויין, "לא מייצרים אותה יותר". ובכל זאת, כפי שאראה בהמשך, קרקע מיוצרת כל הזמן: במובנים ממשיים, כלכליים, סימבוליים ועוד. על המתח הזה, שבין כדור הארץ העגול והמוגבל באופן אינהרנטי, ובין אפשרויות הייצור של קרקעות (לא רק השתלטות על אדמות קיימות אלא ייצור ממשי של קרקע) אבקש לדבר באמצעות המושג סְפָר.