גיליון 17 | عدد ١٧

במאמר זה נבקש לחשוב על המושג בַּלַד (بَلَد) כחלק מפרויקט רחב יותר של לקסיקון ערבי־עברי, שמטרתו ליצור מושגים ולהמשיג מחדש מושגים קיימים באופן דו־שפתי. בניסיון לחשוב בצוותא מתוך שתי השפות בנות המקום, הבחירה במושג בּלד נדמית אקוטית, משום שהוא מעוגן בשפת המקום הערבית־פלסטינית ומסמן את המרחב של בנות ובני המקום. יתרה מכך, התמורות המתרחשות בשימוש במושג בלד במעבר בין הערבית והעברית מבטאות בצורה כנה את היחסים בין השפות ובין הגופים הדוברים אותן.

אקסטריטוריאליות מעצבת יחסים בין חוק, ייצוג ומרחב. באופן היסטורי, אקסטריטוריאליות חלה על אנשים ועל מרחבים. במקרה הראשון, ובהתאם לנסיבות, הסדרים אקסטריטוריאליים יכלו לפטור או להדיר יחיד או קבוצה של אנשים מחוקי השיפוט הטריטוריאלי החלים על המקום הפיזי שבו הם נמצאים. במקרה השני, הם יכלו לפטור או להדיר מרחב מחוקי תחום השיפוט הטריטוריאלי הסובב אותו. המעמד הייחודי שחל על אנשים ומרחבים עד היום הוא בעל השלכות פוליטיות, כלכליות ומשפטיות הנעות על קשת רחבה מאוד שבקצהָּ האחד חסינות וזכויות יתר, ובקצה השני קיפוח ושלילת זכויות בסיסיות.

מגפת הקורונה חיזקה את ההכרה במרכזיות של החדר בחיינו. הצורך לשהות בחדרי הבית בזמן הסגרים והחשיפה של החדר לעיני אחרים דרך אפליקציות התקשורת הגבירו את תשומת הלב לקשר שבין כל אדם לחדרו, למשל לאופן שבו המרחב הגיאוגרפי והסוציו־אקונומי והטעם האישי ניכרים בחדר. נוסף על כך, האפשרות להיות בעליו של חדר פרטי שאת דלתו אפשר לסגור אינה מובנת מאליה, וכשלעצמה היא עניין מעמדי ותרבותי שמלמד על תנאים שאינם נחלת הכלל.

אישה היא סובייקט, במובן הפשוט של המילה: אורגניזם בעל תודעה, שיש לו מצבים פסיכולוגיים ותחושות ויש להתייחס אליו כאל סוכן פעיל בעולם. אך מרגע “לידתה כאישה”, נמנעות ממנה חלק מן הזכויות שניתנות בדרך כלל לסובייקטים אנושיים. ביטוי מוחץ לכך מתגלה כשהיא עצמה יולדת. במאמר הנוכחי אתמקד בסובייקטית האנושית היולדת ואטען כי אף על פי שהסובייקטיביות של האישה אינה נעלמת במהלך הלידה, היחס אליה בזירות שונות הוא לרוב כאל אובייקט מיולד, או סובייקט פגום.

יורגן הברמס טען שלגיטימיות היא קבלה של סמכות, הבאה לידי ביטוי בהסכמה לסור למרותה ולציית לה. לגיטימציה (או תהליך של רכישת לגיטימיות) היא תהליך נרכש של קבלת סמכות. לגיטימיות נרכשת כאשר מעשים, תהליכים או אידיאולוגיות נתפסים כמוסכמים משום שהם מזוהים עם נורמות וערכים בחברה מסוימת, וקהל מסוים תופס אותם כמקובלים ונורמטיביים. לגיטימיות אפשר לשייך בין היתר למדינה כמכלול, למוסדות שלטוניים באופן נפרד, או לפעולות ולהחלטות של המדינה ושל המוסדות השלטוניים.

מקוריות כאמת מידה לשיפוט אסתטי היא מרכיב מרכזי בתחום האמנות מראשית הופעתה ועד היום. יוצרים שואפים להיות מוערכים כמקוריים: להציג ייחודיות חסרת תקדים, להיבדל באופן מובהק מקודמיהם, להתוות דרך חדשה ליוצרים אחרים. בעשור האחרון קראו כמה הוגים ליוצרים להפגין אי-מקוריות (unoriginality) כאסטרטגיה אמנותית.

המאמר מתמקד בהמשגת תופעת הדחיקה והעקירה בעזרת מונחים מכלילים ופתוחים כדי לתאר מגוון רחב של מצבי פגיעה בזכויות תושבים, תוך התייחסות למעבר בין אנגלית לעברית. לאחר הצגת המושגים “דחיקה” ו”עקירה”, נבחן כיצד הם עוזרים להבין טוב יותר את מבנה האזרחות העירונית – מושג המגדיר את תושבי העיר כקהילה פוליטית שיש לה זכות לקחת חלק פעיל בעיצוב העיר, בקביעת אופייה ובקבלת החלטות לגביה ולהשתמש במשאביה. נתקדם בהתייחסות אל עקירה ודחיקה כחלק מגישות תיאורטיות ביקורתיות שונות, ונבחן כיצד הן משתקפות בנקודות מבט אפיסטמולוגיות שונות. נסיים בביטויי התנגדות ומחאה נגד עקירה ודחיקה.

מהו בדיוק פנאי? קשה ואולי אף בלתי אפשרי בימינו להגדיר את מושג הפנאי שלא על דרך השלילה. פנאי, במשמעותו היומיומית, הוא זמן (או אופי פעילות מסוים המתרחש בפרק זמן זה) שפנוי מדברים אחרים. בראש ובראשונה זהו זמן שאינו מוקדש לעבודה או לדאגה לצורכי הגוף והבית, ובהרחבה, זהו זמן שאינו מוקדש לכל מה שהכרחי לקיום.

מאמר זה בוחן מגמות פוליטיות, דתיות וחברתיות עכשוויות בציונות הדתית לאור הספרות המחקרית שנכתבה על “הציונות הדתית”. מבחינה היסטורית יש מקום להטיל ספק בקיומה של אידיאולוגיה ציונית-דתית אחידה אף לפני שנות ה-2000, אך זוהי שאלה שההכרעה בה מצריכה מחקר נוסף. טענתי היא שהאטימולוגיה וההמשגה התיאורטית של הציונות הדתית כאידיאולוגיה המאחדת בין הממדים הסותרים לכאורה של הלאומיות המודרנית והדת היהודית היא כיום אנכרוניסטית ואף מטעה.

בדברים שלהלן אנסה להציג מחדש מושג “רזה” של שלטון, כזה שאינו מניח את המדינה כצורה אפריורית של מחשבה על השלטון, וגם לא את מושג הריבונות, שמיטיאני או אחר, כתמצית מושג השלטון. לאחר שאצטייד במושג הזה, אוכל לשוב לשאלת היחסים בין שלטון למדינה ואל הממד התיאולוגי של הצגת השלטון (ובכלל זה השלטון המדינתי). בין המושג הרזה של השלטון למובן התיאולוגי שלו תיפרשֹ, כך אני מקווה, סקיצה של מושג השלטון, או לכל הפחות של המרחב שבו יש לבצע (to perform) את המשגת השלטון.