מגפת הקורונה משפיעה על כולם, בכל מקום, אבל היא משפיעה באופן שונה על קבוצות שונות באוכלוסייה, תוך העמקה של פערי שוויון. […] למגפה הבינלאומית השלכות חברתיות וכלכליות הרות אסון על נשים וילדות […] אני מפציר בממשלות לשים נשים וילדות במרכז המאמצים להתמודדות עם ההתאוששות ממגפת הקורונה. זה מתחיל בהצבת נשים כמנהיגות, עם ייצוג שוויוני במוקדי קבלת החלטות.

אנטוניו גוטרש, מזכ”ל האו”ם 9.4.2020¹

כשבועיים לאחר שהתגלה מקרה ההדבקה הראשון בנגיף הקורונה החלה ממשלת ישראל ליישם מדיניות של “ריחוק חברתי”, לרבות איסור על קיום אירועים והתקהלויות, השבתת מערכת החינוך, סגירת עסקים והוצאתם של עובדים לחופשות ללא תשלום. במהירות וביעילות, תוך אכיפה מוגברת והטלת קנסות, החל המרחב הציבורי להתפוגג. הנחת העבודה של משרד הבריאות והמטה לביטחון לאומי (להלן המל”ל) – הגורמים האמונים על ניהול ה’אירוע’ כפי שהוגדר משבר הקורונה – היתה שהבית הוא מקום בטוח, שלכולם יש בית לשהות בו ושצמצום המגע האנושי לבני משפחה מדרגה ראשונה המתגוררים יחד מבטיח את בריאות הציבור. בית ומשפחה היוו אם כן את התשתית שהיתה אמורה להבטיח את ביטחונם של תושבי ישראל אל מול מה שהוגדר כאיום והתנסח במונחים של מלחמה. ומלחמה אכן התרחשה: בחסות הגבלות התנועה וההסגר, החלו לזרום דיווחים בתקשורת המקומית והעולמית על עלייה דרמטית בתלונות על אלימות במשפחה; במרבית המקרים אלימות שהופעלה על ידי גברים נגד בנות זוגם וילדיהם. קווי החירום למניעת אלימות ומרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית דיווחו על עלייה בפניות הנוגעות לאלימות המתרחשת בין כותלי הבית. ההסגר, כך הסתבר, מייצר כר פורה לאלימות גם במשפחות שבהן היתה זו ההתפרצות הראשונה. נתונים אלו אינם מפתיעים: מחקרים מראים כי הסתופפות בבתים ושהות ממושכת בקרב המשפחה הם גורמים המנבאים אלימות גם ללא מצב חירום לאומי (למשל בחופשות קיץ ובחגים).²

עניינו של חיבור זה הוא ביאור המושג אלימות אינטימית בהקשרו העכשווי, כאשר נדמה כי אלימות אינטימית זוכה להכרה ממסדית וחברתית, הן בהקצאת תקציבים, תוכניות, וכוח אדם, והן באיסוף נתונים הניתנים לכימות על ידי ארגוני חברה אזרחית, גופי מחקר ורשויות מדינה. על רקע זה נשאלת השאלה כיצד למרות הנכחתה מתפוגגת אותה הכרה לחלוטין בקרב קובעי מדיניות, התובעים מכולם להישאר בבית גם כאשר האלימות בין כתליו מאמירה. כפי שהתברר בימים שלאחר הטלת מגבלות התנועה, תהליך קבלת ההחלטות שמלווה את ניהול משבר הקורונה מתעלם מקיומה של אלימות אינטימית. הניתוח שיובא להלן מבקש להתחקות אחר התנאים המאפשרים את הדיאלקטיקה של ההכרה והתפוגגות באמצעות קריאה במרשמים האידאולוגיים המזהים בית עם בטחון, גם כאשר המציאות האמפירית מפריכה הנחה זו. הטענה היא כי אלימות אינטימית בגרסת המגיפה מתאפשרת הודות לנטישה ממסדית, הממסכת באופן פעיל את קיומה באמצעות אידאליזציה של בית ומשפחה כמרחבים של ביטחון והגנה.  

אלימות אינטימית היא אלימות המתקיימת בין בני זוג (הטרוסקסואלים או להט”ב), במערכת יחסים או לאחר שזו הסתיימה, במסגרת פורמאלית כמו נישואים או בהיעדרה. היא מתחוללת בהקשרים סוציואקונומיים, גאוגרפיים, תרבותיים ואתניים מגוונים, ואף כי הקורבנות והתוקפים עשויים להיות בני כל המגדרים, במרבית המקרים הקורבנות הן נשים במסגרת מערכת יחסים הטרוסקסואלית.³ על פי ארגון הבריאות העולמי, אלימות אינטימית היא צורת האלימות הרווחת ביותר כלפי נשים. דו”ח משנת 2013 מציין כי שליש מהנשים בעולם היו חשופות לאלימות שמקורה בבני זוגן.⁴ מדובר בלא פחות ממגפה, רק כזו ללא תאריך תפוגה, חיסון, או תרופה; מגיפה ללא התגייסות מדינתית וגלובלית להכחדתה. לכך יש להוסיף פרספקטיבה הצטלבותית. במקרה של מדינת ישראל ישנו ייצוג יתר של נשים ערביות הן בקרב הנשים הנרצחות והן בתיקי החקירה שנותרים לא מפוענחים.⁵ גם נשים מהגרות פגיעות יותר לאלימות אינטימית מצד בני זוגן הישראלים, עקב נוהלי הגירה היוצרים תלות מוחלטת של המהגרת בבן זוגה בכל הנוגע להסדרת מעמדה – תהליך בן כמה שנים שבמהלכן היא נתונה לחסדיו.⁶

מושגים שונים משמשים לתיאור אלימות אינטימית ורווחים בשיח הציבורי, דוגמת “נשים מוכות” או “אלימות במשפחה”. אלא שמושגים אלו מצמצמים את ביטויי האלימות לצורה אחת (“מוכות”) ומתייחסים למגוון תוקפים פוטנציאלים (כל בן משפחה), בעוד שאלימות אינטימית הוא מושג המתמקד בהקשר הזוגי ובמגוון ביטויים של אלימות ושליטה, המתקיימים פעמים רבות במקביל. אלימות זו הומשגה על ידי פמיניסטיות בנות הגל השני, כמאפיין של תרבות פטריארכלית וכביטוי ליחסי כוח מגדריים. לפי תפיסה זו, בחברה שחוקיה ומוסדותיה מעוצבים מפרספקטיבה גברית הגמונית ומשרתים את האינטרסים של הקבוצה הדומיננטית, אלימות נגד נשים אינה נתפסת כמחדל ממסדי ובמקרים רבים היא זוכה להתעלמות ואף לעידוד מרומז או בוטה.⁷ על כן לא ניתן להבין אלימות נגד נשים כאירוע פרטי המתרחש בין תוקף לקורבן, אלא כמנגנון חברתי, המשעתק ומנציח את נחיתותן של נשים הן בספֵרה הפרטית והן בספֵרה הציבורית באמצעות תרבות של פחד.⁸

אף כי במרבית המקרים גברים הם מחולליה של האלימות האינטימית, מוסדות חברתיים ומדיניות ציבורית הם האחראים לטיפוח התנאים המאפשרים את שגשוגה. זאת באמצעות פרופסיונליזציה של הטיפול בתופעה מחד גיסא, וצמצומה לממד האישי מאידך גיסא – כלומר, התמקדות בהפללת התוקף באמצעות מערכת אכיפת החוק, והתמקדות בטיפול בקורבן באמצעות מערכת הרווחה.⁹ נוסף על כך, אלימות אינטימית היא תופעה הכרוכה בנטישה ממסדית – מושג המתאר מדיניות של התנערות המדינה ומוסדותיה מאוכלוסיות שערך השוק שלהן בכלכלה הקפיטליסטית נחשב לנמוך (למשל נשים, קשישים, א/נשים עם מוגבלויות או מיעוטים גזעיים ואתניים). התנערות זו באה לידי ביטוי בין השאר באסדרה ובהתערבות מערכתית שאינה פותרת את הבעיה ובמקרים רבים אף מייצרת סבל נוסף.¹⁰ לדוגמה, אף כי בהמלצות הוועדה הבין-משרדית לטיפול בתופעת האלימות במשפחה, שאומצו עקרונית על ידי ממשלת ישראל בשנת 2017, נכללות גם המלצות בתחום הטיפול בגברים אלימים, נתונים מראים כי רק מיעוט מבין הגברים שנהגו באלימות כלפי בנות זוגם משתלב בטיפול במסגרת כלשהי. במקביל עולה קיים פער משמעותי בין התקצוב הרשמי ובין הסכומים שהועברו בפועל, ובמקרה של תקציב לשנת 2019 התוכנית נגנזה כליל.¹¹

שני עקרונות מארגנים עשויים לסייע בביאורה של תופעת האלימות האינטימית: מרחב וביטחון. עקרונות אלו כרוכים אחד בשני ומתנסחים זה באמצעות זה. הביקורת הפמיניסטית מצביעה על האופנים שבהם החלוקה הבינארית בין המרחב הפרטי והמרחב הציבורי מיתרגמת לחלוקת תפקידים מגדרית: המרחב הציבורי נחשב כאתר שבו מתבצע התפקיד החברתי העיקרי של גברים, ואילו המרחב הפרטי הוא האתר שבו מתבצע לכאורה תפקידן החברתי העיקרי של נשים.¹² ביקורת זו מצביעה על השילוב בין אידאליזציה של הבית כמרחב בטוח – שבו שוררת אינטימיות ושדייריו נהנים מתחושת שייכות, שמחה, רוגע וחירות – ובין דמוניזציה של ה’חוץ’ המאיים, המעודדת נשים לצמצם את השימוש במרחב הציבורי.¹³ במקביל, ניתוח פמיניסטי חשף את הבית כמרחב של שליטה ואלימות, ואת היציאה ממנו כנתיב לשחרור, רווחה ושייכות, למשל ביציאה של נשים למרחבי תעסוקה, פנאי או פעילות קהילתית, או ביציאתן של שורדות אלימות למקלטים.¹⁴ יתר על כן, זיהוי הבית עם אינטימיות, שייכות והגנה, מנטרל ביקורת חברתית ומעודד תפיסה מעוותת של אלימות אינטימית כסטייה, או כיוצא מן הכלל של הנורמה.¹⁵ חשיפת המנגנון האידאולוגי המרחבי הזה הינה קריטית דווקא משום שאידאל הבית אינו מתפקד רק כייצוג אלא גם כמרשם לאינטימיות ולביטחון – מרשם התורם למחיקת האלימות האינטימית מהתודעה הציבורית והופך אותה לבלתי מתקבלת על הדעת.¹⁶

מחיקה זו השתקפה באופן שבו נשלחו נשים הביתה עם התפרצות נגיף הקורונה, מדינה אחר מדינה, תוך צמצום הגישה למרחבי סיוע, טיפול, סוכנות ותמיכה – ועל אף הזרם הגובר של פניות המדווחות על אלימות. כבר בשבועיים הראשונים למגיפה דיווחה משטרת ישראל על עלייה חדה במספר עבירות המין במשפחה ובמספר התיקים שנפתחו בגין אלימות במשפחה. במשטרה ייחסו את ההחמרה לשהות הממושכת בבית, וכן לעובדה ששירות המבחן למבוגרים עבר לפעול במתכונת מצומצמת שהובילה להפסקת פעולתן של חלק מהקבוצות והסדנאות הטיפוליות לגברים אלימים. כשבועיים מתחילת הסגר ציין דו”ח של מרכז המחקר והמידע בכנסת כי ההתכנסות בבתים היא גורם המעלה את הסיכון לאלימות נגד נשים וילדים, וכי כללי הריחוק החברתי והגבלת הפעילות במשק מקשים על איתורן של נשים ומשפחות בסיכון ועל מתן טיפול וסיוע למי שנפגעות מאלימות בשל הנוכחות המתמדת של “הגורמים האלימים בבית”.¹⁷ חשוב לציין שהעלייה באלימות נגד נשים וילדים בצל המגיפה היא תופעה גלובאלית: ארגון הבריאות העולמי דיווח בתחילת אפריל על עלייה במספר מקרי האלימות במשפחה עקב מגיפת הקורונה והתריע כי נשים עם מוגבלות, זקנות, פליטות, עקורות ונשים החיות באזורי סכסוך פגיעות אף יותר מאחרות.¹⁸ נתונים אלו אינם מפתיעים; מחקרים מצביעים על החרפה באלימות כלפי נשים במצבי חירום ובאירועים מסכני חיים.¹⁹ על אף המידע המקומי והגלובלי שהיה זמין באתרי חדשות, בקרב גורמי טיפול ואכיפה ובבית המחוקקים, סברו קובעי המדיניות ומשרד האוצר כי השירותים והמסגרות לטיפול בקורבנות ובתוקפים אינם “שירותים חיוניים”. בריאות הציבור נתפסה מבעד לזווית צרה: יישור עקומת ההדבקות בנגיף. על העקומה האחרת, המל”ל ומשרד האוצר לא נתנו את הדעת.

מאחר שמצבי חירום נוטים לגרור החרפה באלימות נגד נשים וילדים, והבית הוא האתר המרכזי בו היא מתרחשת, הסתגרות בבית אינה ערובה לביטחון. עבור נשים רבות המשמעות היא גיהינום בחסות היעדר עניין ציבורי ואף בורות נרכשת.²⁰ כך ניתן, למשל, להבין את סירוב המל”ל למנות לצוותי המומחים לניהול משבר הקורונה נשים מקבוצות שונות בחברה הישראלית, וכן את השמטת תפקיד היועצות לקידום מעמד האשה ולשוויון מגדרי ברשויות המקומיות מרשימת העובדים החיוניים.²¹ החלטות אלו הובילו להתעלמות מצורכיהן של נשים ונערות בזמן חירום.

ביטחון מתנסח באמצעות אידאולוגיית ה’בית’ כמרחב בטוח, בין אם מדובר בבית הקונקרטי ובין אם בבית הסמלי – קרי המדינה.²² בדומה להגיון המרחבי הממוגדר, גם החוזה החברתי הביטחוני מבוסס על חלוקה מגדרית בין גברים בתפקיד המגוננים לנשים בתפקיד הפגיע הזקוק להגנה. מנגנון אידאולוגי זה, הנע בין הפעלת סמכות וכוח ובין ציות והכרת תודה, משתקף גם בחוזה שבין המדינה לאזרחיה. מחד גיסא, ישות סמכותנית המתריעה ומגנה מפני איומים, מאידך גיסא ציבור המוותר על זכויות יסוד ומסכין בשם הביטחון עם פגיעה בחופש הביטוי, מעקב אחר אזרחים, מעצרים, דיכוי ביקורת ושיטור אינטנסיבי.²³

המחשבה הפמיניסטית הרדיקלית רואה בשליטה ובאלימות היבטים אינהרנטיים לגבריות, המשמשים על מנת לשמר פריבילגיות ומשאבים בידיים הגמוניות. דיון פמיניסטי מקביל במושג הביטחון יצביע על מודל גבריות שמתכתב דווקא עם המודל האבירי, המבוסס על ערכים כמו הגנה על החלש, אהבה והקרבה עצמית למען ביטחון המשפחה או הקולקטיב.²⁴ כך, טוענת איריס מאריון יאנג, אף כי מדובר באידאולוגיה המתבססת על הפעלת אלימות, נקודת המוצא בשיח הביטחון ההגמוני היא של התגוננות ושל הגנה על החלש והפגיע. תפיסה זו רואה ב’חוץ’, כלומר כל מה שנמצא מחוץ לגבולות המדינה או לגבולות הקולקטיב מקור לסכנה ועוינות, בעוד שה’בית’ הוא המקום הבטוח והמוגן. לפיכך, כשה’בית’ בסכנה – ובחברות מיליטריסטיות הבית מוצג תדיר כנתון בסכנה – ההיגיון המכריע הוא זה של המגן הכוחני, תוך דחיקת כל הגיון אחר (כמו השקעה בתשתיות, ברווחה, במיטות בבית חולים, בדיור ציבורי, בחינוך, ברשת בטחון לאזרחי המדינה וכן הלאה). בהקשר זה, גורסת יאנג, כניעות נשית אינה מתפרשת כתוצר של הפעלת אלימות, אלא כביטוי להכרת תודה ולהערכה, לציות מרצון ולבחירה. כאשר אב מזהיר את בתו שלא להתרוצץ ברחבי העיר בשל הסכנות שאורבות לה – זו גבריות מגוננת; הכרזה על מצב חירום והשעייתם של חוקים, זכויות, ומגבלות על הכוח השילטוני בשם הביטחון – זו גבריות מגוננת. במצבים אלה העליונות הגברית או המדינתית אינה נתפסת כתוצר של כוח אלים, אלא ככוח מטפח ומגונן. ניסיון להשתחרר מהגנת המדינה (או הגבר) או לכפור בהגיון המכפיף נשים (ואזרחים) לסדר היום המיליטריסטי נתפס כחוסר נאמנות ועלול לגרור אלימות.²⁵

אין זה מפתיע אם כן כי הגוף האמון בימי הקורונה על ההחלטה מהי ‘בריאות’ ועל המדיניות המיועדת להבטיח את שלום תושבי המדינה הוא המל”ל, גוף שייעודו הוא “מטה לראש הממשלה ולממשלה בענייני חוץ וביטחון של מדינת ישראל”.²⁶ מינוי זה לא היה נהיר גם לוועדת הכנסת המיוחדת בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה, או ה’אירוע’ – לשון קיצור ל’אירוע בטחוני’  – כפי שכונה משבר הבריאות. הוועדה לא השתכנעה לגבי עדיפות הכלים הארגוניים של המל”ל על פני מטה המורכב מנציגי המערכות המושפעות מהמשבר, והצביעה על היעדרות נציגי החברות הערבית והחרדית שהושפעו מהמשבר באופן קשה במיוחד.²⁷ אולם אפילו דו”ח הועדה אינו מזכיר את היעדר הייצוג לנשים, שהן האוכלוסייה הפגיעה ביותר בהקשרים מגוונים: אלימות אינטימית, פיטורים והוצאה לחל”ת, והן אלו הנושאות ברובו של עול הטיפול במשפחה שבבית.²⁸ הפקדת ניהול המשבר בידי המל”ל הוא רק מופע אחד של ההיגיון הביטחוני ששרה בכל: רטוריקת ה’אירוע’ כיכבה בראיונות עם דובר משרד הבריאות, מנכ”ל משרד הבריאות, ואתר בנק ישראל. וכך גם רטוריקה מיליטריסטית ושימוש שגור במושגים כמו קרב ומלחמה.²⁹

לסיכום, בית וביטחון פועלים כמרשמים אידאולוגיים לטיפול במשבר, אולם גם תורמים למחיקתה של האלימות המתרחשת בחסותו של אותו מרשם. אין פלא שהמושג השגור לתיאור אלימות אינטימית, ‘אלימות במשפחה’, מקיים בסמיכות ‘אלימות’ ו’משפחה’ בלי לערער על אידאל המשפחה כגילום של חמימות, רוך, סעד וקרבה. אידאל זה יציב מתמיד, כפי שהשתקף הדבר במדיניות ניהול מגפת הקורונה. היעלמותה של האלימות האינטימית מסדר היום הציבורי לא הייתה אפשרית אלמלא המעמד היציב של משפחה כמיתוס שמשוקעות בו משמעויות מיוחדות. אובייקטים כמו ‘משפחה’ או ‘בית’ מעוררים בנו אסוציאציות שהוטענו בהקשר חברתי ותרבותי ספציפי. לפיכך, גם כאשר ‘אלימות’ נקשרת ל’משפחה’ בסמיכות דקדוקית וציבורית, המשמעות ההגמונית, המיתית של המילה ‘משפחה’ נותרת על כנה. רולאן בארת הציע לאתגר מיתוסים ולערוך קריאה מערערת במשמעות של אובייקטים. קריאה מערערת בתופעת האלימות האינטימית מחייבת לפיכך קריאה במיתוסים המתחזקים אותה: בית ומשפחה, ביטחון ואומה.³⁰

רות פרסר: מכללת תל חי. preserrut@telhai.ac.il

1. בתוך: בג”ץ 2541/20 עמותת איתך مَعَكِ משפטניות למען צדק חברתי נ’ ראש הממשלה. http://www.itach.org.il/wp-content/uploads/%D7%91%D7%92%D7%A5-2541-20-%D7%90%D7%99%D7%AA%D7%9A-%D7%9E%D7%A2%D7%9B%D7%99-%D7%95%D7%90%D7%97-%D7%A0%D7%92%D7%93-%D7%A8%D7%94%D7%9E-%D7%95%D7%90%D7%97-%D7%9C%D7%94%D7%A4%D7%A6%D7%94.pdf?fbclid=IwAR21T-8sDe6CfWyiI3MQNWa5wpHtuDkyq4Dhb_5g3bokuZTw6N-KwdNZya8
2.   Amanda Taub, “A New Covid-19 Crisis: Domestic Abuse Rises Worldwide”, The New York Times (2020) https://www.nytimes.com/2020/04/06/world/coronavirus-domestic-violence.html  
3. World Health Organization & Pan American Health Organization, “Understanding and addressing violence against women: intimate partner violence” World Health Organization, (2012), https://apps.who.int/iris/handle/10665/77432 . כך גם עולה מן הדו”ח שהוגש על ידי מרכז המחקר של הכנסת על תיקי חקירה שנפתחו בגין עבירות אלימות בין בני זוג ראו: נורית יכימוביץ-כהן, “אלימות במשפחה בדגש על אלימות כלפי נשים: ריכוז נתוני המשטרה לשנים 2016-2017”, הכנסת מרכז המחקר והמידע, (2018) https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/ed679161-15b0-e811-80e5-00155d0a259e/2_ed679161-15b0-e811-80e5-00155d0a259e_11_10932.pdf.
4. World Health Organization, “Global and regional estimates of violence against women: prevalence and health effects of intimate partner violence and non-partner sexual violence” (2013) http://www.who.int/reproductivehealth/publications/violence/9789241564625/en/
5. כ 20% ממקרי רצח נשים ערביות מפוענח לעומת 100% ממקרי רצח נשים יהודיות. ראו: מנאר חסן, “הפוליטיקה של הכבוד – הפטריארכיה, המדינה ורצח נשים בשם כבוד המשפחה”, בתוך: דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן, חנה נוה, סילביה פוגל-ביז’אוי (מחברות), מין, מיגדר ופוליטיקה (קו אדום – הוצאת הקיבוץ המאוחד: תל-אביב, 1999); מסקנות ועדת הפנים והגנת הסביבה בעקבות החלטה על דיון מהיר, “אוזלת ידה של המשטרה במניעת רצח נשים ברמלה-לוד ובחברה הערבית” https://main.knesset.gov.il/Activity/committees/InternalAffairs/Conclusion/Conclusion241114.pdf
6. הדר דנציג־רוזנברג ונעמי לבנקרון, “אלימות הגירתית”, עיוני משפט לז (2015): 341-387.
7. R. Emerson Dobash & Russell Dobash, Violence against wives: A case against the patriarchy (London:Open Books, 1979); Catharine MacKinnon, Sexual harassment of working women: A case of sex discrimination (New Haven, CT: Yale University Press, 1979).
8. Susan Brownmiller, Against our will: Men, women, and rape (New York: Bantam Books, 1975).
9. אראלה שדמי, “לקראת תפיסה אחרת של אלימות גברים נגד נשים: אחריות החברה והמדינה”, בטחון סוציאלי, 64 (2003): 5-44.
10. João Biehl, Vita: Life in A Zone of Social Abandonment (Los Angeles, CA: University of California Press, 2005); Henry A. Giroux, “The Politics of Disposability”, Dissident Voice (2006)  http://dissidentvoice.org/Sept06/Giroux01.htm
11. אמיר אלון, “הכסף האבוד להצלת נשים: כך נגנז התקציב לטיפול באלימות במשפחה”, YNET, (2020) https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5725906,00.html; חדוה קפלינסקי, “מעקב אחר תקצוב התוכנית הבין-משרדית למניעת אלימות במשפחה ולטיפול בה”, מרכז המחקר והמידע של הכנסת, (2019) https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/b92a0e5f-baf8-e911-810f-00155d0af32a/2_b92a0e5f-baf8-e911-810f-00155d0af32a_11_13647.pdf.
12. אורנה בלומן, “מרחב ופריפריה: הקדמה למקומן האחר של נשים”, בתוך נשים בדרום: מרחב, פריפריה, מגדר, בעריכת הנרייט דהאן-כאלה, ניצה ינאי, וניצה ברקוביץ’ (תל אביב: חרגול, 2005), 17-41, 30.
13. Doreen Massey, Space, Place and Gender (Oxford: Polity Press, 1994); טובי פנסטר, של מי העיר הזאת: תכנון, ידע וחיי יומיום (תל אביב: הקיבוץ המאוחר, 2012); הגר קוטף, “בית”, מפתח, 1 (2010), 15.
14.   Molly Warrington, “’I Must Get Out’: The Geographies of Domestic Violence”, Transactions of the Institute of British Geographers, 26 (3) (2001): 365-382;  פנסטר, של מי העיר, 119.
15. קוטף, בית, 11.
16. Katherine Brickell, “‘Mapping’ and ‘doing’ critical geographies of home”, Progress in Human Geography, 36 (2) (2012): 225–244; Joshua M. Price, “The Apotheosis of Home and the Maintenance of Spaces of Violence”, Hypatia, 17 (4) (2002): 39-70.
17. אורלי אלמגור לוטן, “אלימות במשפחה נוכח משבר הקורונה: מידע ראשוני”, מרכז המחקר והמידע של הכנסת (2020) https://fs.knesset.gov.il/globaldocs/MMM/c56a4db9-9171-ea11-8113-00155d0af32a/2_c56a4db9-9171-ea11-8113-00155d0af32a_11_13774.pdf
18. World Health organization, “COVID-19 and violence against women: What the health sector/system can do” (2020) https://apps.who.int/iris/bitstream/handle/10665/331699/WHO-SRH-20.04-eng.pdf?ua=1
19. כך לאחר הצונאמי באוקיינוס ההודי בשנת 2004, הוריקן קתרינה בשנת 2005, ורעידת האדמה בהאיטי והמגיפה שפרצה בעקבותיה בשנת 2010. ראו: דורי ריבקין, טל ארזי, יניב אורן, דנה ברנדר, שקד לובוצקי-גטה, מעין סרבר, לייה מורן-גלעד, “התמודדות עם אלימות נגד נשים במערכת יחסים זוגית בעת משבר הקורונה: סקירה בין-לאומית”, מאיירס-ג’וינט-ברוקדייל (2020) https://brookdale.jdc.org.il/wp-content/uploads/2020/04/Domestic-Violence-aginst-women-during-corona.pdf.
20. יעל חסון, “עבור חלקנו הבית מסוכן יותר מהקורונה”, מרכז אדוה (2020) https://adva.org/he/coronavirus-violenceagainstwomen/
21. ראו: בג”ץ 2541/20 עמותת איתך مَعَكِ משפטניות למען צדק חברתי נ’ ראש הממשלה, בדרישה לייצוג שוויוני ומינוי של נשים ערביות וחרדיות לצוותי המומחים למשבר הקורונה במטה לביטחון לאומי; טלי חרותי-סובר, “צוות המומחים של המל”ל: בלי נשים ובלי ערבים”, The Marker (2020) https://www.themarker.com/coronavirus/1.8759071; בג”צ עמותת איתך مَعَكِ משפטניות למען צדק חברתי נ’ שר הפנים, בדרישה להוסיף את תפקיד היועצת לקידום מעמד האישה ברשויות המקומיות לרשימת התפקידים החיוניים ברשות המקומית בעת משבר הקורונה  http://www.itach.org.il/wp-content/uploads/%D7%A2%D7%AA%D7%99%D7%A8%D7%AA-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%A2%D7%A6%D7%95%D7%AA-%D7%A2%D7%95%D7%AA%D7%A7-%D7%A1%D7%95%D7%A4%D7%99-%D7%9C%D7%94%D7%92%D7%A9%D7%94.pdf
22. Iris Marion Young, “The Logic of Masculinist Protection: Reflections on the Current Security State”, Signs, 29 (1) (2003):1-25.  
23.   שם.
24. לעומת נשיות הנתפסת כפייסנית ושוחרת שלום. למודל הרדיקלי ראו:  Nancy Chodorow, The Reproduction of Mothering: Psychoanalysis and the Sociology of Gender (Berkeley: University of California Press, 1978); Sarah Ruddick, Maternal Thinking, Towards a Politics of Peace (Boston: Beacon Press, 1989).
25.   Michel Foucault, “Technologies of the Self.” In Technologies of the Self: A Seminar with Michel Foucault, ed. Luther Martin, Huck Guttman, and Patricia Hutton (Amherst: University of Massachusetts Press, 1988) in Young, ‘Logic’, 6.
26. אתר המל”ל http://www.nsc.gov.il/he/About-the-Staff/Pages/default.aspx
27. הכנסת, “הוועדה המיוחדת בעניין ההתמודדות עם נגיף הקורונה: מסקנות ביניים” (2020): 25-27. .https://m.knesset.gov.il/Activity/committees/CoronaVirus/Documents/temprepord.pdf. על פי דו”ח הועדה, העדר הייצוג לחרדים וערבים חמור במיוחד היות ומדובר באוכלוסיות לגביהן לקתה עבודת המל”ל בעוורון והזנחה, ראו עמ’ 8, 10.
28. ראו: בג”ץ 2541/20 עמותת איתך.
29. לדוגמא: ניר גונטז’, “על הקו עם אייל בסון”, הארץ (2020) https://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.8763536 ; מעריב אונליין, “בר סימן טוב: “חוששים שפנינו לאירוע שיימשך עד 2021, נבדוק את הערכות שהמוסד הביא”, מעריב (2020) https://www.maariv.co.il/corona/corona-israel/Article-755076; בנק ישראל, “אירוע הקורונה – מידע חיוני לציבור” https://www.boi.org.il/he/BankingSupervision/Pages/COVID19VIRUS.aspx; אורלי נוי, “משבר הקורונה: חיכינו לראש ממשלה, קיבלנו שר צבא”, שיחה מקומית (2020) https://www.mekomit.co.il/%D7%9E%D7%A9%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A7%D7%95%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%94-%D7%97%D7%99%D7%9B%D7%99%D7%A0%D7%95-%D7%9C%D7%A8%D7%90%D7%A9-%D7%9E%D7%9E%D7%A9%D7%9C%D7%94-%D7%A7%D7%99%D7%91%D7%9C%D7%A0%D7%95/ ; כתבי מעריב, “בהוראת נתניהו: המלחמה בקורונה תתבצע מהבונקר לניהול משברים”, מעריב (2020) https://www.maariv.co.il/corona/corona-israel/Article-756616
30.   רולאן בארת, מיתולוגיות, מצרפתית: עידו בסוק (תל אביב: בבל, 2004)