השנה האחרונה, שנת הקורונה, סיפקה מופעים שונים של חיבור בין ידע למופעים של מחאה, אקטיביזם והתנגדות. פיתוח החיסונים ומבצע החיסון הנרחב בישראל בסוף שנת 2020 ובמחצית הראשונה של 2021 וההתנגדות להם, או לאמצעים שממשלות ברחבי העולם נקטו נוכח המגפה, סיפקו מצע אקטואלי לדיון בקשר בין המושגים השונים שבהם עוסק גיליון זה, אף שראשיתו כמה שנים קודם לכן, לפני המגפה העולמית והמחאות שעוררה.

״דור ראשון״ להשכלה גבוהה הוא מושג נוכח־נפקד בדיונים ובמחקרים על אי־שוויון בהשכלה גבוהה בישראל, ולא נעשה בו שימוש מדיניותי כמו במוסדות אקדמיים אחרים בעולם. הצורך לקדם פעולה סביב המושג ולהטעין אותו במשמעויותיו הפוליטיות המקומיות העמיק תוך כדי פעילותנו בארגון החברים “אקדמיה לשוויון”, ומתוך מה שעלה במפגשים עם סטודנטיות שהשתתפו ב”סדנה להתמקצעות אקדמית בראייה ביקורתית לדור ראשון” המתקיימת באוניברסיטת תל אביב.

השיחה נערכה בעקבות תערוכת היחיד של קרן ”חותמת חום“ שהוצגה בניו יורק בLudlow 38 – MINI/Goethe בשנת 2018, באוצרותו של אבי פלדמן. השיחה מתפרסמת כאן לראשונה בשינויים קלים. בימים אלה מציגה קרן את תערוכת היחיד המוזיאלית שלה Un-Charting במוזיאון לאמנות עכשווית בדטרויט. התערוכה ממשיכה את העיסוק של קרן ביחסי הכוח בין דת, צבא, פוליטיקה וטכנולוגיה מתוך בחינת הבנייתה של אידיאולוגיה יהודו-נוצרית, קולוניאליזם, והקשר בין ישראל לימין הנוצרי בארצות הברית.

במאמר זה אנו מציעים את המושג טראומה קווירית אורבנית ומנתחים אותו דרך המקרה של תנועות חברתיות ואקטיביזם מקומי הפועלים בשנים האחרונות בשתי הערים המרכזיות בישראל: תל אביב וירושלים. ההמשגה מבוססת על פיתוח, הרחבה וחיבור מקורי של שני מושגים קיימים: טראומה קווירית וטראומה אורבנית, שנידונו כל אחד בנפרד בהקשרים אנליטיים ודיסציפלינריים מובחנים.

המרחב הפוליטי של מדינת ישראל מצא את עצמו בשנים האחרונות מול צורה פוליטית חדשה שלא מזוהה עם אף מפלגה, ומנהיגה מאבק חברתי בכלים החורגים מהמקובלת בדמוקרטיה הישראלית. עו”ד ברק כהן, שהתחיל את האקטיביזם שלו קצת לפני המחאה החברתית של שנת 2011, חורג במובנים רבים מצורות מחאה מקובלות.

מדדים הפכו לחלק בלתי נפרד משיח המודרניות. הרצון לדעת, הרעב למידע, בלשונו של פוקו, מאפיין את החשיבה בת־זמננו. העולם המודרני מתעד את עצמו בתהליך מתמיד של מידוּע – מֵידע ההופך למדע. יותר ויותר תחומי חיים מתוארים ומנותחים באמצעות נתונים סטטיסטיים. מדד הוא המונח העברי שנבחר כמקבילה למושג באנגלית אינדקס (index). במקורו הלטיני dicō-in משמעו indicate, dedicate, set apart.

מיפוי-שכנגד הוא פעולה לעומתית הפועלת בשדה הייצוג כנגד המיפוי ההגמוני, כדי לשנות את מערך הכוחות המרחביים-חברתיים ולהעצים קבוצות מוחלשות. הגדרת מיפוי-שכנגד מושתתת על טענות הקרטוגרפיה הביקורתית, הגורסות כי המרחב נגיש לנו רק באמצעות יחס מדומיין. יחס מדומיין הוא פרי של פעולה קוגניטיבית שבאמצעותה נוצרות תפיסות מרחביות, והיא נשענת הן על התנסויות קונקרטיות במרחב והן על ידע מרחבי המתווך באמצעות התרבות והחברה.

מערכות מעקב ופיקוח חדרו כמעט לכל תחום בחיינו. כיחידים וקהילות אנחנו נצפים תדיר על ידי רשויות, מוסדות ותאגידים. אפשר לטעון שאנו חיים ב”חברת מעקב״ (Surveillance Society), ו״מעקב״ מוגדר כ”פיקוח, ניטור שיטתי וממוקד אחר פעולות היומיום של פרטים אישים לצורך השפעה, ניהול, הכוונה או הגנה”.

השימוש בגישת המערכות במדעי החברה אינו שכיח, אך בשיח האקדמי, כמו גם בשיח הציבורי, השימוש בביטוי “מערכת” נפוץ מאוד. דא עקא, לרוב השימוש מטאפורי. מה משרת השימוש במושג “מערכת” ובמושגים נלווים כמו “אנרגיה”, “זרימה”, “מבנים”, “מנגנון”, עד כדי כך שהם משמשים תדיר אך אגב אורחא, ומדוע השימוש בגישת המערכות כמסגרת תיאורטית אינו נפוץ?

סטודנטית אמרה שנמאס לה שנשים מציגות את עצמן כקורבנות. יש לנו בחירה, אמרה לכיתה ולי, המרצה. זה היה במהלך דיון על הפרק הראשון מתוך “חדר משלך” של וירג’יניה וולף, שבו נכתב ש”אשה חייבת שיהיו לה כסף וחדר משלה אם היא רוצה לכתוב רומנים”. כמה מהנוכחות אמרו שהדרת הנשים מהמרחב הציבורי והשעבוד והשוליות שלהן במרחב הפרטי שוולף מתארת בפרק משקפים את יחסי הכוחות שהן מכירות באופן אישי.