אחת ההבחנות מאירות העיניים של החשיבה הפמיניסטית בשלהי המאה ה-19 היתה ההתבוננות הביקורתית ב”תיאוריית הספֵרות הנפרדות”. תיאוריה זו הצדיקה את חלוקת העבודה בין גברים לנשים בחברה באמצעות היגיון דומה לתֵזת “נפרד אך שווה”, שהצדיקה הפרדה בין גזעים בארצות הברית במוסדות חינוך, בתחבורה הציבורית וכדומה.¹ “תיאוריית הספרות הנפרדות” הקצתה לנשים את הספרה הביתית, הפרטית, ולגברים את העולם שמחוץ לבית, או הספרה הציבורית. ההצדקה לחלוקת עבודה זו היתה שכל אחד מהמינים עוסק בדברים שבהם הוא טוב, ולכן אין באיסור על נשים לרכוש השכלה, לצאת לעבודה, לבחור, להיבחר או לקנות ולמכור נכסים משום הפליה, שכן הן ממילא אינן מעוניינות בדברים הללו וגם לא נועדו לעשותם. כך גם לגבי גידול ילדים וניהול משק הבית: מלאכות שגברים לא נועדו להן מטבעם ושאין להם הכישורים לבצען.

            החשיבה הפמיניסטית היא שחשפה את האידאולוגיה הפטריארכלית הטמונה בהבחנה בין הספרה הפרטית והציבורית, והבהירה שאין מדובר במצב טבעי ובחלוקה עניינית של תפקידים בהתאם לכישורים מוּלדים, אלא בבחירה אידאולוגית, מעשה ידי אדם. יתרה מזאת, הביקורת הפמיניסטית הראתה שאין כאן הקצאת תפקידים תמימה, אלא היררכיה של תפקידים: העסקים והפוליטיקה (המתנהלים בספרה הציבורית) נהנים מערך חברתי וכלכלי גבוה, בעוד מלאכות הבית והחינוך (המתנהלים בספרה הפרטית) נחשבות נחותות וחסרות ערך כלכלי. העובדה שעד היום לא נמצאה הדרך להכיר בערך הכלכלי המשמעותי של מלאכות הבית, ושהן נחשבות חסרות ערך כלכלי, מעידה על עוצמתה של היררכיה זו ועל כושר הישרדותה.

            בתפיסה הפטריארכלית, אם כן, הספרה הפרטית היא הבית, המקום שבו הנשים פעילות ומצופות לפעול. הספרה הציבורית היא מקומם של הגברים: עולם העסקים והפוליטיקה. החלוקה הזו מוכרת בתרבות האנושית עוד מן העת העתיקה. ביוון העתיקה, למשל, הנשים ה”מהוגנות” היו כלואות בביתן בחלק הפנימי של הבית, שהוקצה לנשים בלבד ונקרא “גינקאון” (Gynaecaeum), מדור הנשים. האזור החיצוני של הבית, היה פומבי ו”גברי”. הנשים היחידות שהורשו לתפקד בספרה הציבורית, כלומר מחוץ לבית, בלא ליווי והשגחה גבריים, היו הנשים שנחשבו לבלתי מהוגנות: שפחות, הֶתַאִירוֹת (בנות לוויה קבועות בתשלום, בדרך כלל משכילות, מעט בדומה לקורטיזנות ולגיישות) ונשים בזנות.

            מחד גיסא, ההתכנסות הכללית בבית (בספרה הפרטית) המאפיינת את ימי מגיפת הקורונה, מבליטה חלק מהביקורת הפמיניסטית על תפיסת ה”נפרדת אך שווה” שבבסיס חלוקת העבודה הפטריארכלית (בית=נשים לעומת חוץ=גברים) ומחדדת אותה. מאידך גיסא, היא גם מצריכה חשיבה מחודשת על ביקורת זו משום שהיא חושפת את האבסורד שבבסיס החלוקה הפטריארכלית לספרות נשיות וגבריות, המתקיימת בד בבד עם תפיסת “ביתו של אדם הוא מבצרו” וסותרת לכאורה את הקצאת הספרה הפרטית לנשים.

            ניתן היה להניח שהערך הכלכלי של המלאכות “הנשיות” יהפוך בעת הקורונה לעובדה שאינה שנויה במחלוקת, אולם נראה שאידאולוגיית הספרות הנפרדות כה חזקה, עד שגם מה שנחשף מאחורי גבם של הדוברות והדוברים בפגישות ה”זוּם” הרבות מספור אין בו די כדי לשכנע בכזב שבאידאולוגיה זו. מספיק לחשוב על הניסיונות לעבוד מהבית בזמן שהילדים ברקע מנסים בעצמם ללמוד מהבית, בהדרכת מורות שעובדות מהבית עם ילדים ברקע, שלומדים מהבית עם מורות שעובדות מהבית עם ילדים ברקע וכן הלאה, כדי לעמוד על הערך הכלכלי העצום של החינוך ושל מלאכות הבית; מספיק להיווכח שבלי תורה (מערכת חינוך מתפקדת) אין קמח (אי אפשר לצאת לעבודה ולהשתכר); מספיק לחשוב על “העובדים החיוניים” במשק, שרבים מהם הן נשים: אחיות, רופאות, רוקחות, מורות, גננות, עובדות בשירותים שונים (מנקות, קופאיות בסופרמרקטים), כדי לעמוד מול העובדה שמה שיוקרתי בימי שגרה הופך מיותר או מסוכן בימי מגפה, בזמן שמה שנחשב זניח בימי שגרה נעשה חיוני בימי מגפה; מספיק לחשוב על ההזנחה של ערך הטיפול בחברה הפטריארכלית והגלייתו לתחום “הנשי” ולכן הזַניח, כדי לראות עד כמה הזנחתן של מערכת הבריאות ומערכת החינוך עמדו בעוכרינו בתקופת המגיפה; מספיק לחשוב על חשיבות הערבות ההדדית והחשיבה על הזולת בימי המגפה, שמקודדות גם הן כנשיות, כדי להבין את המופרכות של ההיררכיה הפטריארכלית. כל אחד מהדברים האלה בנפרד צריך היה להספיק כדי לנתץ את ההיררכיה בין הספֵרות, אולם גם כאשר כולם מתקיימים יחד אין הם מצליחים לעשות זאת.

            יש שלל שאלות מעשיות שצריך להתמודד איתן כשעובדים מהבית: מי מנקה? מי מבשל? מי מפנה את השולחן? מי מכבס? ועוד ועוד. הקשר הישיר בין הערך הכלכלי של עבודות הבית ובין כושר ההשתכרות בחוץ נעשה ברור מתמיד: יעיד על כך כל הורה שניסה להשתתף בישיבת זום בענייני עבודה בימים שבהם הלמידה מרחוק לא התקיימה, או בשעה שהילדים היו חסרי תעסוקה. התסריט הקבוע, שמכתיב לכולן ולכולם את תפקידיהם היומיומיים “במחזה שאין בו כוכב”, כמו שכתב נתן זך,² נמחק. המשא ומתן על התפקידים הוא מקור למתח מתמיד ובמקרים רבים גם לאלימות. מה קורה במשפחות שבהן גבר יצא לחופשה ללא תשלום והאישה הפכה למפרנסת? וכשהיא עובדת מהבית, או מחוצה לו (אם היא עובדת חיונית), מי נמצא עם הילדים ומנקה אחריהם? מי מאפשר לה להביא את הקמח?

            מה שכלל לא משתנה, ודומה שרק מתעצם בימי המגפה, הוא ההבנה עד כמה הספרה הפרטית ודימויה הפטריארכלי כמקום בטוח, מרופד ו”נשי”, היא למעשה מקום מסוכן לנשים ולילדים. הנה דבר אחד שאנחנו יודעים עוד ממחקרים שנערכו במאה שעברה: עבור נשים וילדים הבית הוא המקום המסוכן ביותר, בעוד שבשביל גברים הרחוב הוא המקום המסוכן ביותר.³ כליאת הגברים והנשים יחד בספרה הפרטית החזירה את העיקרון “ביתו של אדם הוא מבצרו”, והעצימה את הסיכון לאלימות בבית. כיצד “ביתו של אדם הוא מבצרו” מתיישב עם הקצאת הספרה הפרטית לנשים? ובכן, אין לנסות למצוא עקביות באידאולוגיה מפלה.

            לאור התמוססות הספרה הציבורית אל תוך הספרה הפרטית, יש אירוניה מיוחדת בכך שבצוות המומחים המקורי שפעל תחת המטה לביטחון לאומי לטיפול במשבר הקורונה לא הייתה ולו אישה אחת. אירוניה נוספת טמונה בכך שהגוף המטפל בספרה הפרטית הוא דווקא המטה לביטחון לאומי, זאת בזמן שביטחון הוא ערך המשויך בישראל במובהק לספרה הציבורית, ולכן לתחומם של הגברים. הלקח לא נלמד, והטיפול, הדאגה והאכפתיות (המובנים העבריים של המילה האנגלית care) מצויים עדיין בתחתית סולם העדיפויות.

            במילותיה של קרול גיליגן, אפשר לומר ש”אתיקת האכפתיות עדיין מותקפת”.⁴ היא מותקפת גם כיום, בעיצומו של משבר עולמי חסר תקדים בשל מגפת הקורונה, ועל אף שתפקידה החשוב של האכפתיות הוברר מעל לכל ספק. לא רק במובן הטיפולי, אלא גם כערבות הדדית וחשיבה על הזולת: שתי תכונות שהתרבות הפטריארכלית קודדה, כאמור, כנשיוֹת, והציבה אותן במקום נמוך בסולם ההתפתחות המוסרית, הרבה מתחת לאתיקת הזכויות. אם עטיית מסיכה בספרה הציבורית נחשבת כנשית וכחלשה – במקום כפעולה הכרחית שמטרתה למנוע מאחרים להידבק במחלת הקורונה – הרי שהדרך שעלינו לעבור עד שנכיר בחשיבות האכפתיות לזולת היא עדיין ארוכה מאוד.

            התוצאה היא אפקט השתקפות אינסופי, כמו כשמעמידים מראה מול מראה (וכמו המורה שמלמדת בזום ילדים של מורה שמלמדת בזום ילדים של מורה), המתבטא בניסיונות הכושלים של המדינה (כלומר, הגברים) להתמודד עם שגרת העבודה והחיים מהבית, כמו גם עם הטבילה המחודשת והזהירה של הבהונות במים הקפואים והמסתוריים של חזרה לתפקוד מחוץ לבית. חוסר היכולת לדמיין את ערכן של עבודות הבית והעבודות “הנשיות” נגמר שוב ושוב בפארסה מעגלית של חוסר תוחלת: איך אפשר לחזור לעבודה, אם אין מסגרות חינוך? איך מי שמפעילות את מסגרות החינוך יפעילו אותן, אם ילדיהן לא כלולים בחזרה החלקית ללימודים? מדוע שלא נדרוש מהן לעבוד בהתנדבות, שהרי גם בבית הן עובדות “בחינם”? הרי לימדו אותנו, שלתת זה לקבל, הלא כן? והספרה הפרטית היא הרי ספרה של נתינה בלא ציפייה לתמורה.

            בספרה הפרטית אין “מתווה” או “אסטרטגיית יציאה”. הספרה הפרטית היא מקום טוטלי ותובעני של תפקוד אינטנסיבי יומיומי במישורים רבים ומקבילים, מה שקרוי מולטיטאסקינג. לכן כששופטי בית המשפט העליון פסקו ב-2017 שכשהורים שהתגרשו משתכרים משכורת דומה והילדים במשמורת משותפת, האב לא ישלם מזונות לאם בעבור הילדים. היתה זו השופטת השלישית בהרכב, אם בעצמה, שהזכירה להגברים זוטות שהם כנראה כלל לא נתקלו בהן עם ילדיהם, כי רעיותיהם דאגו לכך: מה עושים, למשל, כשצריך לשלם עשרים שקלים לוועד הכיתה, בשביל לקנות מתנת יום הולדת לאחד הילדים בכיתה? מה עושים כשצריך לקחת את הילד לרופא שיניים? “אם אחד ההורים מסרב להשתתף בהוצאות הנוספות הללו, דלתות בית המשפט תמיד פתוחות” ענו לשופטת, חברתם להרכב, השופטים הגברים. כאילו הגשת תביעה לבית המשפט היא דבר של מה בכך, וכאילו הפסיקה תמיד מובטחת והיא תינתן באופן מידי. צריך היה שופטת שהיא אֵם כדי שתציע מנגנון קונקרטי לחלוקת ההוצאות הנוספות בין ההורים, באופן שלא יצריך הגשת תביעות חוזרות לבתי המשפט.⁵

            הרכב השופטים שנתן את פסק הדין הזה היה מגוון. הגיוון המגדרי יצר בתורו גיוון של נקודות מבט וניסיון חיים ועיצב את הפתרון הפרקטי באופן שונה מזה שהיה נוצר אילו היו בהרכב גברים בלבד. זה אינו המצב, למרבה הצער, במקרה של המטה לביטחון לאומי וצוות המומחים מטעמו לטיפול במשבר הקורונה וב”אסטרטגיית היציאה”. הגברים החברים בוועדה אולי גרים בבתים, אבל סביר להניח שהם לא מעורבים בניהולם בתקופת הקורונה (שכן היו חלק מ”צוות המומחים” ועבדו מחוץ לבית). לא יהיה זה מופרך להניח שרבים מהם אינם מכירים את האתגרים הכרוכים בניהול הספרה הפרטית בימי שגרה, בימי הקורונה ובשגרה החדשה שאחרי הקורונה. היעדר נשים מהרכב הוועדה אינו עניין של ספירת ראשים: הוא מבטא היעדר של פרספקטיבה מעשית, שהיתה תורמת תרומה ישירה – אנושית וכלכלית – לגיבוש “אסטרטגיית יציאה” מוצלחת ושלמה יותר⁶).

            ההתכנסות פנימה, אל הספרה הפרטית, יכולה היתה לשמש הזדמנות הן לכיול מחודש של הערך התרבותי הנמוך המיוחס לה בתרבות הפטריארכלית והן לביטול עצם ההבחנה התרבותית בין הספרות. חלק ניכר ממה שמיוחס לספרה הציבורית (עשיית כסף, פרנסה) מתרחש כיום בבית ויש לשער שלפחות אצל חלק מהאנשים ימשיך להתרחש בבית. במקביל, חלק ניכר ממה שמיוחס לספרה הפרטית מתרחש מחוץ לבית (דאגה, אכפתיות וטיפול). גילינו שבלי אכפתיות וחשיבה על הזולת נגיף הקורונה עושה שמות בגברים ובנשים, ולא פחות מכך – בקהילה האנושית. אלא שהניתוק המנטלי, הלא מודע לעצמו, מן הספרה הפרטית וממורכבויותיה ממשיך להיות משועתק ב”מתווים” וב”אסטרטגיות היציאה” שצוותים כל-גבריים מנפקים לציבור בישראל. כך, ההיררכיה שבמסגרתה הספרה הציבורית עליונה על זו הפרטית משעתקת ומנציחה את עצמה.

            שִׁלְהֵי דְּקַיְטָא קָשְׁיָא מִקָּיְטָא, סוף הקיץ קשה יותר מן הקיץ, נאמר בתלמוד (שהוא, כידוע, אחד המקורות לאיסור לימוד על ידי נשים ולהדרתן לספרה הפרטית). הדכאנות של הספרה הפרטית כלפי נשים (ובסופו של דבר גם כלפי גברים) ממאנת לגווע, גם כשמתבררת חיוניותה של הספרה הפרטית למשק, לכלכלה וחשוב מכל – לרווחה האנושית. אולי המגפה היא שלהי הקיץ, ואחריה תבוא ההקלה המיוחלת בעומס החום.

צבי טריגר: בית הספר למשפטים ע״ש שטריקס, המכללה למנהל. zvit@colman.ac.il.

1. Wells, Christopher (2009). “Separate Spheres”. In Kowaleski-Wallace, Elizabeth (ed.). Encyclopedia of feminist literary theory. London, New York: Routledge. p. 519.
2. נתן זך, שיר ג’ במחזור ״שלושה שירים על פתיחת/סגירת חלון/תריס״ (“תפקיד ראשי”), כל השירים ושירים חדשים (ב), תל אביב: הקיבוץ המאוחד, תשס״ט (2008), עמ׳ 313.
3. Coble, Y. D., Eisenbrey, A. B., Estes, E. H., Karlan, M. S., Kennedy, W. R., Numann, P. J., … & Toevs, C. G. (1992). Violence against women: Relevance for medical practitioners. Journal of American Medical Association (JAMA), 267(23), 3184-3189.
4. קרול גיליגן, להצטרף להתנגדות (דנה פלג מתרגמת), תל אביב: הקיבוץ המאוחד (2016), עמ’ 44.
5. בע״ם 919/15 פלוני נ’ פלונית (2017).
6. גם בג”ץ לא הכיר בחשיבות הגיוון המגדרי בצוות המטה לביטחון לאומי המטפל במשבר הקורונה: בג”ץ 2541/20 עמותת איתך משפטניות למען צדק חברתי נ’ ראש הממשלה (26.5.2020