המושג פטרנליזם מתייחס בראש ובראשונה לאופן שליטה ‘אבהי’ – על פי רוב במסגרת מדינתית – באמצעות מערכת  חוקים, המגלמת משמעת וכפייה לצד הגנה ודאגה ליחידים ולרווחתם. מקור המושג פטרנליזם במסגרת המשפחתית, בה הוא מבטא את התפיסה ולפיה האב (Pater) רציונלי יותר מהנשים ומהילדים, שהחלטותיהם מבוססות על רגשות או על דחפים, ועל כן הם ראויים לאוטונומיה מופחתת מחד גיסא ולהגנה וטיפול מאידך גיסא.¹ ההגנה והטיפול מקנים לאב, המסמל את החוק הרציונלי, לגיטימציה לשליטה הן במסגרת המשפחתית והן בזירה הפוליטית, שגם בה מושתתת הלגיטימציה השלטונית על הדאגה לצרכים הפיזיים והכלכליים-חברתיים של היחידים. ביישומה של הגדרה בסיסית זו על הזירה הפוליטית, ניתן לראות כי במרבית המדינות ניכר מתח בין הלגיטימציה לשליטה הפטרנליסטית לבין אוטונומיה לפעולה עצמאית. הדבר בא לידי ביטוי בתחומים רבים, כגון החוק הפלילי שמעניק משקל למניעי היחיד או חוקי עבודה המכילים חובות אך גם חירות ועצמאות ביחסים בין עובדים ומעסיקים. אוטונומיה זו הינה תמיד חלקית ובמובנים רבים מהווה מרכיב הכרחי בשימור הלגיטימציה לשליטה הפטרנליסטית.

בחינת המושג פטרנליזם במאמר זה תיעשה באמצעות תיאוריית המשפט של הגל ולאור הפריזמה שפתח ‘משבר הקורונה’ לדיון במשמעותו המשתנה של המושג בהקשר הנפשי, המשפחתי והפוליטי בישראל. בעוד הניתוח הליברלי הקלסי, הנשען לרוב על מסגרת מושגית קאנטיאנית, מנתח את הפטרנליזם כקטגוריה א-היסטורית אחידה, הניתוח ההגליאני חושף את היחסים הדיאלקטיים בין שליטה לאוטונומיה הטמונים במשמעותו. לפי הגל, היחסים בין שליטה ואוטונומיה מקבלים את אופיים בהקשר מוסדי-היסטורי משתנה, ולפיכך הם יכולים להאיר את הפוטנציאל הדינמי של הפטרנליזם בחברות שונות וכן בימי ‘שגרה’ לעומת זמן ‘משבר’. הפרספקטיבה ההגליאנית אינה שוללת את האיום שמהווה השליטה הפטרנליסטית על האוטונומיה של היחיד, אלא מדגישה כיצד הפטרנליזם מכיל בעת ובעונה אחת גם את צמצומה של האוטונומיה וגם את האפשרות להרחבתה לטובת שימור לגיטימציה או קידום של שינוי חברתי.² המאמר ידגיש את המתח העומד בבסיס התפיסה הפטרנליסטית – בין שליטה וכפייה ובין אוטונומיה – ובהתאם את אופיו הדינמי של הפטרנליזם. מתח זה יתואר להלן דרך ‘משבר הקורונה’, שבמסגרתו השתנה בסיס הלגיטימציה לשליטה: מימי שגרה המאפשרים הכרה באוטונומיה ובנפרדוּת – למצב חירום המצדיק את שחיקתן לטובת כפייה ודיכוי.³

בעבודתו “קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט”⁴ מציע הגל כי הסתירות הקיימות במציאות הן הזמנה לבחון את האופנים שבהם יכולה פעולה אנושית להתקיים וחירות להתפתח. לפי הגל, קיום אוטונומי אינו בעל ערך נומותטי: משמעותו מתקבלת רק במסגרת מוסדית-חברתית לגיטימית (דהיינו, המדינה), המותנית בתורה בהקשר ההיסטורי שבו היא התפתחה. בהצבת תנאי זה נחשף פוטנציאל היחסיות במשמעותו של מושג פילוסופי או בביטוייה של תופעה חברתית בהתאם להקשרם הפוליטי וההיסטורי: בין ימי שגרה ומשבר, או תחת מסגרת חוקים נתונה. כפיפות או חירות הינן תבניות רעיוניות אשר מתקיימות אך ורק בתוך הקשר חברתי, המעניק להן משמעות אך גם גורע ממוחלטותן. מבט הגליאני חושף את הבסיס הדיאלקטי של הפטרנליזם כמבוסס על דיאלוג (או מאבק) בין צרכים, זכויות וחובות, המוגדרים בידי מגוון שחקנים (כדוגמת מפלגות או ארגוני חברה אזרחית) – שהאוטונומיה שלהם מוגבלת במסגרות של מסורת פוליטית, של מערך משפטי-חוקי ושל יחסי-כוח חברתיים-כלכליים. הדיאלוג מקנה לשליטה הפטרנליסטית את הלגיטימציה ההכרחית להגבלת האוטונומיה של היחידים במרחב החברתי, אך פותח במקביל את האפשרות להעלאת ספקות על היקף השליטה ולנקיטת פעולות המאפשרות לצמצמה (או למגרה) לטובת הרחבת האוטונומיה.

בספֵרה הנפשית והמשפחתית ניכר מתח זה בין שליטה ואוטונומיה במה שמכונה בתיאוריה הפסיכואנליטית ׳הקונפליקט האדיפלי׳ – הפנטזיה הילדית ‘להרוג’ את האב ולזכות בחירות ובסמכות⁵ – כמו גם במערכת היחסים ההורית ובחלוקת התפקידים במשפחה. ⁶ הקונפליקט האדיפלי מבטא בעת ובעונה אחת את נוכחותו של אב סמכותני וכופה, אך גם את העימות אתו ואת התשוקה לאתגר את שליטתו. לפי התיאוריה הפסיכואנליטית, הדואליות והמתח שהיא מייצרת בין כפיפות לחירות ניצבת בבסיס המבנה הנפשי ה’בריא’. בספֵרה הפוליטית מתבטאת הדיאלקטיקה בין שליטה לאוטונומיה בקונפליקט מתמשך, המתקיים בין הקטבים הפוליטיים ובתוכם, על מקומה של המדינה ועל הלגיטימציה לקיומה. מצד השמאל הפוליטי ניכר המתח בין הדרישה להרחבת מנגנוני החלוקה-מחדש של המדינה (כמדינת רווחה)⁷ ובין הביקורת על יכולות הדיכוי שהיא מפתחת והמאבק בהן. מצד הימין הפוליטי ניכר מתח דומה בין קידוש המדינה כמסגרת חברתית-תרבותית עליונה ובין הפנטזיה הליברטריאנית על חיסולה לטובת חירות מוחלטת.⁸

מגיפת הקורונה והשלכותיה המשבריות מאפשרות לבצע קונקרטיזציה למושג הפטרנליזם ולנתחו כחלק מהמסגרת של המדינה, כפי שמציעה הפרספקטיבה ההגליאנית. במדינות מסוימות ניתן לראות כיצד המשבר החברתי שנבע מהמגיפה הוביל להעמקת הבסיס המגן והדיאלוגי של המדינה, כמו גם למשא ומתן בין שחקנים שונים בחברה האזרחית על הרחבת זכויות חברתיות-כלכליות, על אופיין ועל היקפן. במדינת ישראל, לעומת זאת, חשף ‘משבר הקורונה’ שינוי בבסיס הלגיטימציה של השליטה הפטרנליסטית, אשר בא לידי ביטוי בצמצום המרחב לדיאלוג בין צרכים וזכויות לטובת מעמדם של הציווי והכורח. אלו האחרונים קיבלו בזמן המשבר מעמד בכיר בהגדרת הצרכים ובסיפוקם על חשבון האוטונומיה של היחידים. בישראל, המורגלת בקיומו של מצב חירום מתמשך ובצמצום תכוף של מרחבי-פעולה אוטונומיים ושל ביקורת,⁹ הוביל משבר הקורונה לצמצום נוסף בקיומה האוטונומי והמובחן של החברה האזרחית.

בזמני משבר אף אחד אינו ליברטריאן.¹⁰ לא בגלל היעלמותה של הפנטזיה הקמאית על חיסול המדינה, אלא בשל נסיגתה בפני הצורך בהגנה מאסון (מדומיין או ממשי). מעקב אחרי הדיווחים בשבועות המגיפה הראשונים בישראל מדגים כיצד מקנה השיח המשברי לגיטימציה להסגת הדיאלוג לטובת התרחבות הפררוגטיבה של ‘האב’ לשלוט ולדכא בחסות מצב החירום. הגבלת התנועה ומדיניות ‘הבידוד הביתי’ חיזקו את התלות של היחידים במסגרת המשפחתית. תלות זו היוותה קטליזטור לאלימות – בעיקר כלפי נשים וילדים¹¹ – תוך חשיפת מוחשיות האב במסגרת המשפחתית כדמות אלימה ומאיימת, המבוססת על לגיטימציה כוחנית ושלילה של אוטונומיה. בספֵרה הפוליטית בישראל התחזקה השליטה המדינתית המדכאת, המצמצמת את ריבוי הקולות לטובת כפייה ממשמעת וריכוזית: הגבלת המחאה והתרחבות המעקב אחרי אזרחים, ביטול דיאלוג פרלמנטרי (לטובת תקנות שעת חירום¹²) או דחיקת ארגוני חברה אזרחית (כארגוני עובדים ומעסיקים וארגוני מגזר שלישי) מהשפעה על קבלת החלטות המהוות כר פורה למדיניות צנע. בהתאם למורשת החברתית-פוליטית שהתמסדה בישראל, גם אופן ההתמודדות עם המגיפה ועם המשבר הנלווה לה מבטא דפוס פטרנליסטי כוחני וכופה, במסגרתו ישנה לגיטימציה להסגת צורכי הרווחה החברתיים אל מול צורכי החירום.¹³ מדיניות זו מגבירה את הפגיעוּת חברתית גם בימי ‘שגרה’, אולם נוכח המגיפה היא עלולה להקצין לכדי משבר כלכלי-פוליטי עמוק.¹⁴ אל מול דפוס זה בולטים כאמור מודלים פטרנליסטיים אחרים – שהרחיבו דיאלוג ישיר בין המדינה לאזרחים (למשל בניו-זילנד¹⁵), או התבססו על דיאלוג מתמשך בין שחקנים-מייצגים שונים (כדוגמת המודל הצפון-אירופי¹⁶) – ואפשרו לרוב את הרחבת ההגנה הכלכלית-חברתית של המדינה על ציבור האזרחים (ואף על הלא-אזרחים שבשטחה¹⁷).

בחינת הביטויים לפטרנליזם חושפת את המתח העומד בבסיסו – בין שליטה וכפייה, מצד אחד, לאוטונומיה וחירות, מצד שני – ואת הדיאלקטיקה הנשענת על מקור הלגיטימציה לסמכות, הנובע ממסורות חברתיות שונות. בחברות רבות נובעת הלגיטימציה לסמכות מהכללה (חלקית) של צרכים שונים לצד מתן מרחב אוטונומי ניכר לשחקנים שונים במשפחה ובחברה האזרחית. בכך מתאפשרת התפתחותו של יחס דואלי או אמביוולנטי אל הסמכות (‘האב’), אשר מבטא בתורו בריאות נפשית וחברתית שיכולה לשאת את הדיאלוג על פעולתה של הסמכות ואף את הפנטזיה להיעלמותה. ההבחנה בין חברות שונות באה לידי ביטוי מובהק בימי חירום, שבהם נובעת הלגיטימציה לסמכות מתחושת האיום המשותף או האויב החיצוני. במורשת חברתית כוחנית, מצב החירום ייטה להסיג את האוטונומיה של הנשלטים – ילדים ונשים בהקשר המשפחתי, או אזרחים ותושבים בהקשר הפוליטי – תוך חסימת היחס הדואלי והדיאלוג. מורשת פתוחה ודמוקרטית, לעומת זאת, תאפשר שימור של אוטונומיה ודיאלוג ואף פיתוח והרחבה שלהם לטובת חיזוק החוסן, הסולידריות והשוויון, במסגרת המשפחתית והחברתית גם יחד.

לסיכום, ‘משבר הקורונה’ מספק הזדמנות לזיהוי הדואליות האינהרנטית של הפטרנליזם ומתוך כך גם לחשוב מחדש את רעיון השינוי הפוליטי. מתוך הפרספקטיבה הקנטיאנית ניתן היה לדמיין את רעיון השינוי בימי שגרה כתהליך של ‘התבגרות’ ופיתוח תבונה אוטונומית, אשר יבשר את ביטול השליטה החיצונית (פטרנליסטית).¹⁸ ואולם ימי החירום מדגישים את חוסר התוחלת ברעיון האוטונומיה המוחלטת כביטוי להתבגרות אידיאלית ומציבים מודל שינוי אחר – המבוסס על ההיגיון ההגליאני – מודל שאינו מנותק מהקשר קונקרטי, אלא מתקיים כחלק ממסגרת מוסדית-היסטורית הקושרת בין ‘שחרור’ היחיד ובין חתירה אפשרית לעבר צדק קולקטיבי. תהליך השינוי מהווה גם את נקודת הקישור ההכרחית בין המשפחתי והפוליטי, כפי שהם מעוצבים על ידי חסותה הכלכלית-חברתית של המדינה: לא רק כמסגרת שליטה חירומית וכוחנית, אלא גם כמסגרת פוליטית המאפשרת סולידריות והגנה מפני סכנות ‘חיצוניות’ (יהיו אלו בריאותיות, חברתיות-כלכליות או סביבתיות). כפי שמראה לנו המצב הנוכחי, שליטה פטרנליסטית אינה מחייבת דיכויו של דיאלוג – ממש כשם שתהליך שינוי אינו מחייב את מיגורה הכולל של השליטה הפטרנליסטית ואף יכול לנבוע ממאבק קולקטיבי לצדק. 

אסף ש. בונדי: המחלקה לסוציולוגיה והמרכז ללימודי ישראל, bondy.assaf@ucla.edu .UCLA

אני מבקש להודות למורן דנגור ולשיר חולב, שמחשבותיהן והערותיהן תרמו למחשבתי על המושג פטרנליזם ולכתיבת המאמר.

1. ראו למשל Gerald Dworkin, “Paternalism”, The Stanford Encyclopedia of Philosophy (Winter 2017 Edition); Edward N. Zalta (ed.), https://plato.stanford.edu/archives/win2017/entries/paternalism.
2. Herbert Marcuse, Reason and Revolution: Hegel and the Rise of Social Theory (New Jersey and London: Humanities Press, 1946). ראו גם: Liz Disley, “Hegel, Autonomy, and Community” in Thom Brooks and Sebastian Stein (eds.), Hegel’s Political Philosophy: On the Normative Significance of Method and System (New-York and London: Oxford University Press, 2017).
3. ראוי בנקודה זו להשוות בין תפיסת הסמכות המורכבת שמציע מקס ובר (בתוך H.H. Gerth and C. Wright Mills (eds.), From Max Weber: Essays in Sociology, pp. 77-­128, New York: Oxford University Press, 1946) לבין תפיסת הסמכות של קרל שמיט (קרל שמיט, תיאולוגיה פוליטית (תל-אביב: רסלינג, 2004 [1922])).
4. ג.ו.פ הגל, קווי יסוד לפילוסופיה של המשפט או מתווה למשפט הטב ומדע המדינה, תרגם גדי גולדברג, עורך פיני איפרגן (ירושלים: מרכז שלם, 2011 [1821]). 
5. ראו זיגמונד פרויד, טוטם וטאבו (תל-אביב: רסלינג, 2013 [1912]). להרחבה ופיתוח של הקונפליקט האדיפלי ורצח האב ראו גם ז’אק לאקאן, על שמות האב (תל-אביב: רסלינג, 2006 [1963]).
6. ראו דפנה יזרעאלי, אריאלה פרידמן, הנרייט דהאן-כלב, חנה הרצוג, מנאר חסן וחנה נוה, מין, מגדר ופוליטיקה (תל-אביב: קו אדום, 1999).
7. לדיון בטיפוסים שונים של מדינת הרווחה הדמוקרטית, ראו Gøsta Esping Anderson, The Three Worlds of Welfare Capitalism (Stanford University Press, 1990).
8. ארז צפדיה וחנה כץ, מדינה מפקירה מדינה משגיחה: מדיניות חברתית בישראל 1985-2008 (תל-אביב: רסלינג, 2009). להרחבה ראו גם Karl Polanyi, The Great Transformation (Boston MA: Beacon Press, 2001 [1944]).
9. Yoav Mehozay, “The Fluid Jurisprudence of Israel’s Emergency Powers: Legal Patchwork as a Governing Norm” Law & Society Review 46(1) (2012).  
10. ראו לדוגמה Peter Nicholas, “There are no Libertarians in an Epidemic”, The Atlentic, 10.3.2020, https://www.theatlantic.com/politics/archive/2020/03/trump-socialism-and-coronavirus-epidemic/607681/
11. ראו אלי סניור ורועי רובינשטיין, “אפקט הקורונה: ירידה בפשיעה, עלייה באלימות במשפחה, Ynet, 5.4.2020, https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5708726,00.html וכן חוזר אל מנהלי מחלקות במשרד לביטחון פנים (1.4.2020).
12. ראו לדוגמה: פניית היועץ המשפטי של האגודה לזכויות אזרח ליועץ המשפטי לממשלה (26.3.2020) וכן פניית היועץ המשפטי לממשלה לראש הממשלה.
13. ראו גם: דוד נחמיאס וערן קליין, חוק ההסדרים: בין כלכלה לפוליטיקה (ירושלים: המכון הישראלי לדמוקרטיה, 1999).
14. לסקירה ראשונית של המדיניות הכלכלית-חברתית שננקטה בישראל להתמודדות עם משבר הקורונה (והשפעותיה המגדריות) ראו Guy Mundlak and Einat Albin, “COVID-19 and Labor Law: Israel”. Italian Labor Law e-Journal 13(1) (2020).
15. לצד פריסת רשת ביטחון רחבה על המשק (ILO, “COVID-19 and the World of Work – New Zealand”), מקדמת ממשלת ניו-זילנד תקשורת ישירה ומתמשכת בין הציבור ונבחריו באמצעות שימוש נרחב ברשתות חברתיות (ראו לדוגמה Julie McCarthy, Praised for Curbing COVID-19, New Zealand’s Leaders Ease Country’s Strict Lockdown”, npr 25.4.2020, https://www.npr.org/sections/coronavirus-live-updates/2020/04/25/844720581/praised-for-curbing-covid-19-new-zealands-leader-eases-country-s-strict-lockdown).  
16. במדינות כדוגמת גרמניה, דנמרק, פינלנד ואחרות. לסקירה משווה ראו COVID-19 Watch – ETUC Briefing Notes.
17. לדוגמה, ממשלת פורטוגל העניקה זכויות אזרח זמניות עבור מהגרים ומבקשי מקלט שבקשותיהם טרם נבדקו בפרוץ ‘משבר הקורונה’. ראו: https://www.acm.gov.pt/documents/10181/759579/Order_no_3863_B_2020_27_March.pdf/526a9c77-a12f-48e0-9ec8-c3f1c723e3c6 .
18. עמנואל קאנט, לביקורת התבונה הטהורה, תרגם וערך ירמיהו יובל (תל-אביב: הקיבוץ המאוחד, 2013 [1781]).