גיליון 5 | عدد ٥

בשנים האחרונות הפך המושג בריאות למושג פוליטי מרכזי. תהליכי החילון, גם אם היו חלקיים ומורכבים, הפכו את הבריאות לסגולה ואת מקצועות הבריאות לסוכנים מרכזיים של “כוח הרועה”. בחברות “סומטיות”, שבהן הגוף הוא שדה שבו מתנהלים הסכסוכים החברתיים, בריאות היא מושג מרכזי, ועצם הגדרתו פוליטית.

מן הקדוש אל השפֵל והקומי, ומשם אל המנוון וחסר הערך שאינו ראוי אלא להכחדה, מעטות הדוגמאות המסוגלות להמחיש את גמישותם הקיצונית, סתגלנותם ומעמדם הרעוע של מושגים כפי שעושה זאת מושג הטפיל. נתיב היסטורי מוזר זה עיצב את הטפיל כמונח יסודי להבנת מנגנוני ההדרה המצויים בלבן של חברות מערביות מודרניות.

באמצעות המינוח “טראומה עיקשת” אני מבקשת לשיים את ההשפעות הנפשיות של מצבים חברתיים דכאניים מתמשכים על הנפש. מינוח חדש זה מתמקם בצומת שבין השיח הרפואי על טראומה ובין התיאוריה הביקורתית במחקר התרבות. בעיקר, אני מבקשת להרחיב את ההגדרה הדיאגנוסטית הרפואית של התסמונת הפוסט-טראומטית.

במשפט הראשון של המורשת האירופית, במשפט הפתיחה של האיליאדה, מופיעה המילה “כעס”, הרת גורל וחגיגית כמו צו שאין לסרב לו. כראוי לתפקידו במשפט הבנוי היטב, שם העצם “כעס” נמצא ביחסת המושא. “את הכעס שירי, אלָה, של אכילס בן פלאוס…”. הצבת המילה מבטאת פאתוס רב. איזה סוג של יחס כלפי הכעס מוצע למאזינים בפתח האפוס?

בין אם אנחנו מבינים את הצמד שלטון-נשלטים כניגוד בינארי מהותי, או כאוסף קונטינגנטי של מיקרו-פרקטיקות, “המדינה המודרנית היא פרויקט שלטוני שאינו נשלם לעולם, שתכליתו לסמן שוב ושוב את הגבולות של מה שנתון לשליטה, המדינה היא לא רק דימוי של אחדות, אלא מרחב נשלט שהמאמץ הבלתי נגמר לסגירתו במכלול אחד הוא צורת קיומה.”

“מסורתיוּת” היא עמדה דיאלוגית ביחס אל המסורת; המושג “מסורתיות” מזהה את יחסם הנאמן ובה בעת רפלקסיבי, המחייב ואף מקדש “באופן עקרוני”, אך פרשני, ביקורתי וסלקטיבי באופן מעשי, של פרט מסוים או קהילה כלשהי כלפי מה שהם מכירים כמסורת המכוננת את זהותם – אותם. מסורתיות או עמדה מסורתית מגלמת הבנה מסוימת של מושג המסורת.

ידוע ומוכר גילויה המאוחר של חנה ארנדט, שעליו היא נותנת דין וחשבון במסגרת סיקור משפטו של אדולף אייכמן, כי בניגוד למה שכתבה ב”יסודות הטוטליטריות”, “תהומות הנשייה” אינם קיימים. “שום דבר אנושי אינו מושלם עד כדי כך, ופשוט יש בעולם אנשים רבים מכדי שנשייה תהיה אפשרית. תמיד יישאר בחיים אדם אחד לספר את הסיפור.”

שרשרת ההתקוממויות העממיות שהתרחשו במקומות שונים בעולם מאז אביב 2011 העלתה את השאלה העתיקה בדבר מעורבותם של אנשים פשוטים בפוליטיקה. המחאה החברתית שסחפה את ישראל בקיץ 2011 התחילה על ידי קבוצה של סטודנטים צעירים והצליחה לערב בשיח החברתי והפוליטי קהלים גדולים שהיו פתוחים לכולם וביקשו ליצור בסיס עממי לדרישות ולפעולות.