גיליון 8 | عدد ٨

ההגות שהתמקדה בהיבטים השונים של הגלובליזציה ובקץ מדינת הלאום שלטה בחלק ניכר מהמחשבה הפוליטית באקדמיה ובמרחב של האקטיביזם הפוליטי בעשורים האחרונים של המאה העשרים. במסגרת זו נחשבו גבולות לנחלת העבר, נדמה היה כי חשיבותם בהבנת מגמות חברתיות ותרבותיות רווחות נשחקת במהרה בעקבות קריסת הסדר העולמי הדו-אימפריאלי.

המונח “טלוויזיה” יכול להתייחס היום למגוון רחב של צורות להפצה של תוכני וידיאו, שחלקן נצפות דרך מכשיר הטלוויזיה וחלקן דרך מכשירים אחרים בין הצורות האלה אפשר למנות שידור אלחוטי, טלוויזיה בכבלים, הפצה חוקית או לא חוקית דרך רשתות מחשבים, ספריות וידיאו, שידור וידיאו לפי דרישה ואולי עוד.

ההזמנה לפתח את המושג “לא מצחיק” היא הזדמנות לחשוף עיקרון פואטי-פרודוקטיבי, שאינו כפוף ללוגיקה היסטורית-פילוסופית דווקא. המושג יוצא מתוך עבודות האמנות שלי, אף על פי שהן מצדן אינן מדגימות או מוכיחות אותו, ואין מעניינן לטעון דבר לגבי המושג. בהקשר זה אני מעוניינת לנסח את ה”לא מצחיק” כמנגנון פעולה.

בעשרים השנים האחרונות, ובמיוחד מסוף שנות התשעים, חלה תפנית בעיסוק במזרחיות ובזהות מזרחית, והשיח בנושא התפתח בכיוון רדיקלי הן באקדמיה (ששעריה נשמרו עד אז בידי שומרי סף אשכנזים) והן בשטח, בציבוריות וברחוב, עם צמיחתן של תנועות כמו קדמה והקשת הדמוקרטית המזרחית. ספרים ומאמרים רבים נכתבו על כך בארץ ובחו"ל וכנסים אקדמיים לא מעטים דנו בסוגיה. אינני מבקש לערער על הכתיבה הביקורתית הרבה שעסקה במזרחיות בעשור האחרון, אלא להתבסס עליה ולהוסיף לה נדבך, בעיקר לגבי הקשר בין מחאה, אקטיביזם, וזהות והזדהות מזרחית. לכן בחרתי לפתוח דווקא בנקודה מסוימת בזמן ובמרחב: המחאה בעולם הערבי, ההזדהות איתה בקרב הדור הצעיר של מזרחים בישראל, והמחאה החברתית בישראל, ובפרט זו שבמאהל המחאה בגן לוינסקי שבדרום תל אביב.

“מרחבים בטוחים” מוצעים כפתרון אפשרי בקהילות פמיניסטיות להט”ביות וקוויריות נוכח הפעלתם של אלימות ודיכוי במרחבים ציבוריים כלפי א.נשים החורגים מציוויים נורמטיביים. תצורות שונות של של “מרחבים בטוחים” נבנו על ידי תנועות חברתיות וקבוצות אקטיביסטיות פמיניסטיות, להט”ביות וקוויריות בהתאם לצורכיהן הספציפיים.

אחד המאפיינים הבולטים של פעולות פוליטיות בתרבות העכשווית – החל בממים וכלה בסגנון של השתתפות בהפגנות – הוא האופי המשחקי, המדגיש דו-משמעות, כפל תפקידים והתמקמויות אירוניות במרחב. עם זאת, “משחק” נתפס פעמים רבות כקוטב הנגדי לרצינות ואפקטיביות, ובהתאם גם כלא יעיל לפעולה פוליטית.

כהגדרה ראשונית, אציע כי משחק-תפקידים הוא ביצוע תפקיד חברתי שמזוהה עם העצמיות של המופיע, משייך אותו לקבוצה ומעצב באמצעותו גם את הגדרת הקבוצה. אם אני ישראלית, משחק-תפקידים יתבטא בביצוע תפקיד המצדיק תואר כזה, יגדיר אותי באמצעותו ויגדיר באמצעותי את קבוצת השיוך.

נקודת המוצא של כל הגדרה למשמעות הפוליטית של המושג “עַם” חייבת להיות העובדה המוזרה שבשפות האירופיות המודרניות הוא מסמן תמיד גם את העניים, את חסרי הכול, את המודרים. מונח אחד מגדיר גם את הסובייקט הפוליטי המכונן וגם את המעמד שבפועל – אם לא בדין – מוּדָר מן הפוליטיקה.