או אז תהיה זו הפעם הראשונה שהיא תחזור להיות שפה. שכן הנכחתה של השפה הערבית, בערבית, בספרותית, במדוברת או במשלבי הביניים, בתוך המרחב הציבורי, באוניברסיטה, שדה התעופה, בבית הספר או בכרוז של תוצאת המחצית במשחק הכדורגל ־ הנכחה זו היא מחויבת המציאות כל אימת שאנו מנסים להגדיר אותה בתוך אופק פוליטי אחר. במצב מדומיין כזה, הערבית באמת תישמע. היא תורגש. היא לא תופיע כדי לצאת ידי חובה, והיא לא תהיה כתובה בשגיאות ובתעתיקים זרים. היא לא תתרגם את העברית, והיא לא תהיה משנית לה. היא לא תהיה אילמת וגם לא נחבאת אל הכלים. היא תהייה קיימת באופן אזרחי, טבעי ומתבקש. היא לא תהיה פליטה, ולא נוכחת-נפקדת, היא לא תהיה כבושה ולא אויבת, היא לא תהיה גיס חמישי וגם לא משתפת פעולה. היא לא תהיה ערבית-ישראלית, ולא שפת המיעוטים. היא לא תהיה עילגת ולא נלעגת. היא לא תהווה איום ביטחוני ולא תהא קשורה בחיל המודיעין. היא לא תפחד והיא לא תפחיד. כמו השפה העברית בעברית, היא תהיה פשוט השפה הערבית בערבית.