גיליון 21 | عدد ٢١

מה מקשר בין אובייקטים להפגנה? מה אפשר ללמוד על האירוע הפוליטי דווקא מתוך התבוננות במה שנראה לכאורה לא הכרחי למחאה, כנספח לה? אילו יחסים פיזיים ורגשיים מתקיימים בהפגנה בין מפגינים ובין האובייקטים? האם, בשונה מתפיסת ההפגנה כביטוי לרצון הפוליטי של הסובייקטים שמשתתפים בה, נוכחותם של אובייקטים כמו פיקאצ׳ו חושפת אירוע הסובב סביב אפקטים ואולי אף תלוי בהם? האם יש באובייקטים דבר מה מחאתי שפורע את הסדר החברתי והפוליטי, ויכול אף להיתפס כלא־צייתני?

המאמר "אלחוש" עוסק בחלוקה הפוליטית הנגזרת מן הגבול שבין החישה להיעדרה. המאמר משרטט את קווי המתאר של משטר אנסתטי (anaesthetic regime), משטר שעקרונו הראשון הוא סימונו של המאולחש תחילה. מושג זה הוא פיתוח של שני גופי מחשבה מרכזיים בהגות הפוליטית-אסתטית של העשורים האחרונים: האחד הוא משנתו של ז'אק רנסייר על "המשטר האסתטי", שבמסגרתו ההבחנה בין מרחבים וזמנים המועדים לחישה או לאי־חישה יוצקת הבדלים בכוח, בנגישות אליו ובאופני השימוש בו לכדי מעמדות חברתיים ופוליטיים; השני הוא מחשבתה של סוזן באק-מורס על ביסוסן של הפוליטיקה והאסתטיקה המודרניות על יכולתן לנסוך ערפול חושים ותרדמה. מכאן, המאמר מגולל היסטוריה קצרה של דמיוּנו והתהוותו של אותו משטר, החל מפרה-פיגורציות שונות שלו (סיפור הבריאה בבראשית ב', תורת הטבע ב"טימיאוס" לאפלטון ו"על תיאטרון המריונטות" לקלייסט), עבור ברגעים המכריעים של הוצאתו אל הפועל (הגילוי של הפוטנציאל המרדים של חומרים שונים במסגרת המדע המערבי והתרחבות השימוש בהם בהקשרים רפואיים וצבאיים), ועד להופעתו הברוטלית במלחמת ישראל-עזה בשנים 2023-2025

בדס"ם הם ראשי תיבות למגוון רחב של התנהגויות ארוטיות ומיניות הכוללות קשירות ויחסי משמוע, שליטה וכניעה פיזית ונפשית, וסאדיזם ומזוכיזם המושתתים על גרימת כאב וספיגתו. חלק מחוקרי התופעה ומהמשתתפים בפרקטיקות שלה נוהגים להשתמש במינוח הצר יותר סאדו-מזוכיזם, המיוחס מראשיתו בעיקר לגרימת כאב. בעשורים האחרונים רווח גם השימוש במינוח חילופי כוח ארוטיים, המרחיב את הפרקטיקות לכל תצורה של יחסי כוח גלויים המובילים לעוררות מינית. חוקרים אחדים רואים בפרקטיקות אלו חלק מהתנהגות מינית קינקית ובכך מצמצמים את ייחודה ומרחיבים את גבולותיה.

אין הצדקה לאלימות שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה כמו זו של ההגנה העצמית. למרות או בגלל הקונצנזוס סביב הגנה עצמית, הכתיבה במסורת התיאוריה הביקורתית, בניגוד למסורת האנליטית, התעלמה ברובה מהמושג הזה. אבל אנחנו מתייחסים למקרים שבהם התקבלה או נשללה טענת הגנה עצמית כאל פרוקסי לסוגיות רחבות יותר של אי-צדק חברתי, באשר הם מבטאים באופן המובהק ביותר את מנגנוני ההצדקה והחלוקה של אלימות. ההגנה העצמית משמשת לביטוי מגוון רחב של משמעויות ולמילוי חוסרים בתודעה אזרחית וחברתית; ובתוך כך מיוצרת, מוצדקת ומחולקת עוד אלימות. התמקדות בשאלת המשמעותיות החברתית של הגנה עצמית מאפשרת לחשוב באופן ביקורתי על הצבת הקשר בין שימוש באלימות לבין ביצור העצמי במרכז המחשבה הציבורית על צדק. איך קרה שבחרנו לבטא סובייקטיביות ולממש צדק באמצעות רעיון שאינו אלא הצדקה לאלימות, ומדוע בחרנו דווקא בהצדקה הזאת? המאמר מציע להגדיר הגנה עצמית כאפיק שמציע הסדר הליברלי לאדם לממש את האוטונומיה והאותנטיות שלו – שני המושגים המרכזיים שדרכם אנחנו מנסחים את הזהות שלנו – באמצעות אלימות.