גיליון 21 | عدد ٢١

מהי ביקורת שאינה בורחת מן ה״בית״ אך גם אינה משלימה עם סדריו? המאמר עוקב אחר הגניאלוגיה של המושג ״התנגדות מסורה״ (Devoted Resistance) שטבעו טובה הרטמן וצ׳ארלי בוקהולץ, ומציע להרחיבו לקטגוריה כללית של ביקורת אימננטית. בניסוחו הראשון הופיע המושג כקטגוריה הרמנויטית לקריאה ביקורתית בטקסטים קנוניים, מתוך הנחה שאין נקודת תצפית חיצונית שאינה כבר שותפה למבנה הנבחן – הנחה שהמאמר מעגן בקריאה בגדמר, וולצר, מקינטייר, רורטי ופיש, ובדמות ״המבקר המחובר״. בהמשך התאזרח המושג בשיח הפמיניזם הדתי־אורתודוקסי בישראל והפך למסגרת לפעולה ביקורתית מתוך מחויבות הלכתית – לא ביקורת חרף הנאמנות אלא מתוכה. המאמר מתאר את ההתמסדות הזאת, אך גם מבחין בין המושגים: כל התנגדות מסורה היא ביקורת אימננטית, אך לא כל ביקורת אימננטית היא התנגדות מסורה, שכן זו האחרונה מוסיפה ממד נוסף: התייצבות מול מוקדי הסמכות ויחסי הכוח המכוננים את המסגרת, מתוך שאיפה לשנותם ובלי לוותר על ההשתייכות אליה. משם נבחנת הלוגיקה הזאת בשלושה שדות: באמנות יהודית־פמיניסטית ובקולנוע דתי, שבהם הביקורת פועלת בתוך שפת המסורת ולא מחוצה לה; בביקורת המוסדית, שבה מתחדד ההבדל בין איקונוקלזם המוחק סמל לבין פרשנות המשנה את משמעותו; ובפוליטיקה עכשווית, מול פיתוי ההכרעה הריבונית המהירה. במקביל מוצג ״רדיקליזם מתון״ (Tempered Radicalism) לא כפשרה בין ביקורת לשימור אלא כמימוש פוליטי של התנגדות מסורה – רדיקליות במובן radix, שורש: נגיעה ביסודות הסדר מתוך אחריות לתנאיו. בעידן של שחיקה מוסדית, כך אטען, עצם ההתעקשות לפעול מבפנים היא עמדה רדיקלית.

מה מקשר בין אובייקטים להפגנה? מה אפשר ללמוד על האירוע הפוליטי דווקא מתוך התבוננות במה שנראה לכאורה לא הכרחי למחאה, כנספח לה? אילו יחסים פיזיים ורגשיים מתקיימים בהפגנה בין מפגינים ובין האובייקטים? האם, בשונה מתפיסת ההפגנה כביטוי לרצון הפוליטי של הסובייקטים שמשתתפים בה, נוכחותם של אובייקטים כמו פיקאצ׳ו חושפת אירוע הסובב סביב אפקטים ואולי אף תלוי בהם? האם יש באובייקטים דבר מה מחאתי שפורע את הסדר החברתי והפוליטי, ויכול אף להיתפס כלא־צייתני?

המאמר "אלחוש" עוסק בחלוקה הפוליטית הנגזרת מן הגבול שבין החישה להיעדרה. המאמר משרטט את קווי המתאר של משטר אנסתטי (anaesthetic regime), משטר שעקרונו הראשון הוא סימונו של המאולחש תחילה. מושג זה הוא פיתוח של שני גופי מחשבה מרכזיים בהגות הפוליטית-אסתטית של העשורים האחרונים: האחד הוא משנתו של ז'אק רנסייר על "המשטר האסתטי", שבמסגרתו ההבחנה בין מרחבים וזמנים המועדים לחישה או לאי־חישה יוצקת הבדלים בכוח, בנגישות אליו ובאופני השימוש בו לכדי מעמדות חברתיים ופוליטיים; השני הוא מחשבתה של סוזן באק-מורס על ביסוסן של הפוליטיקה והאסתטיקה המודרניות על יכולתן לנסוך ערפול חושים ותרדמה. מכאן, המאמר מגולל היסטוריה קצרה של דמיוּנו והתהוותו של אותו משטר, החל מפרה-פיגורציות שונות שלו (סיפור הבריאה בבראשית ב', תורת הטבע ב"טימיאוס" לאפלטון ו"על תיאטרון המריונטות" לקלייסט), עבור ברגעים המכריעים של הוצאתו אל הפועל (הגילוי של הפוטנציאל המרדים של חומרים שונים במסגרת המדע המערבי והתרחבות השימוש בהם בהקשרים רפואיים וצבאיים), ועד להופעתו הברוטלית במלחמת ישראל-עזה בשנים 2023-2025

בדס"ם הם ראשי תיבות למגוון רחב של התנהגויות ארוטיות ומיניות הכוללות קשירות ויחסי משמוע, שליטה וכניעה פיזית ונפשית, וסאדיזם ומזוכיזם המושתתים על גרימת כאב וספיגתו. חלק מחוקרי התופעה ומהמשתתפים בפרקטיקות שלה נוהגים להשתמש במינוח הצר יותר סאדו-מזוכיזם, המיוחס מראשיתו בעיקר לגרימת כאב. בעשורים האחרונים רווח גם השימוש במינוח חילופי כוח ארוטיים, המרחיב את הפרקטיקות לכל תצורה של יחסי כוח גלויים המובילים לעוררות מינית. חוקרים אחדים רואים בפרקטיקות אלו חלק מהתנהגות מינית קינקית ובכך מצמצמים את ייחודה ומרחיבים את גבולותיה.

אין הצדקה לאלימות שזוכה לתמיכה ציבורית רחבה כמו זו של ההגנה העצמית. למרות או בגלל הקונצנזוס סביב הגנה עצמית, הכתיבה במסורת התיאוריה הביקורתית, בניגוד למסורת האנליטית, התעלמה ברובה מהמושג הזה. אבל אנחנו מתייחסים למקרים שבהם התקבלה או נשללה טענת הגנה עצמית כאל פרוקסי לסוגיות רחבות יותר של אי-צדק חברתי, באשר הם מבטאים באופן המובהק ביותר את מנגנוני ההצדקה והחלוקה של אלימות. ההגנה העצמית משמשת לביטוי מגוון רחב של משמעויות ולמילוי חוסרים בתודעה אזרחית וחברתית; ובתוך כך מיוצרת, מוצדקת ומחולקת עוד אלימות. התמקדות בשאלת המשמעותיות החברתית של הגנה עצמית מאפשרת לחשוב באופן ביקורתי על הצבת הקשר בין שימוש באלימות לבין ביצור העצמי במרכז המחשבה הציבורית על צדק. איך קרה שבחרנו לבטא סובייקטיביות ולממש צדק באמצעות רעיון שאינו אלא הצדקה לאלימות, ומדוע בחרנו דווקא בהצדקה הזאת? המאמר מציע להגדיר הגנה עצמית כאפיק שמציע הסדר הליברלי לאדם לממש את האוטונומיה והאותנטיות שלו – שני המושגים המרכזיים שדרכם אנחנו מנסחים את הזהות שלנו – באמצעות אלימות.

המאמר בוחן ייאוש פוליטי דרך הקשריו במציאות הישראלית של מלחמות ומחאות ודרך הגות הציונית מתחילת המאה ה-20 ותיאוריה עכשווית. הוא סוקר שורה של גישות לייאוש וליחסים בינו לבין תקווה בניסיון לפתח את הממד החתרני והמערער בייאוש ואת מגבלותיו. המאמר מראה כי בהגות הציונית של תקופת העבודה החלוצית ייאוש נתפס כרגש לגיטימי אך כזה הממוסגר בתוך אופק של תקווה והתגברות, בעוד כתיבה מרקסיסטית מציבה מול תפיסת העולם הפסימית והמייאשת את ערך המאבק. לעומת תפיסות אלה, הממצבות את הייאוש על הציר הבינארי שמוביל לתקווה ומתוך ניגוד מובלע בין אינטלקט ורגש, תיאוריות עכשוויות – למשל פרנקו ביפו ברארדי, מיכל גבעוני, לורן ברלנט, אן צבטקוביץ׳ ואחרים – מבקרות את שיח התקווה עצמו ומעלות את האפשרות לחשוב על ייאוש שלא כחלק משיח התקווה. מתוך רעיונות אלה מעלה המאמר שאלות על המשמעויות הפוליטיות שעשויות להיות טמונות בייאוש: האם ניתן להיחלץ מפיתויי שיח התקווה, התורם בסופו של דבר למבוי הסתום הפוליטי ולשימור המצב הקיים? האם קיים ייאוש שאינו חלק משיח התקווה ואינו חלק מהדיאלקטיקה שלה? או שהדיאלקטיקה הזו טמונה בתוך הייאוש עצמו ואין ייאוש המשוחרר ממנה? מתוך כך שב המאמר ומתמקד בהקשר הישראלי: הוא בוחן את המלכוד שטומן שיח התקווה והעתידים הפוליטיים ה״טובים״ בהקשר הישראלי, ושואל מה עשויה להיות המשמעות של ייאוש שאינו לוקח בו חלק – אם הוא עשוי להיות צורה של פעולה ושל מחאה, כפי שמציע ברארדי, או להבדיל של הגירה מהארץ. לבסוף, המאמר דן במשמעותו של ייאוש שאינו מתכנס לכדי תוכנית פוליטית סדורה, ובאפשרות לראות בו אופן של ביקורת על הקונפורמיזם הפוליטי ועל שיח האקטיביזם.

המאמר בוחן את המרחב הציבורי הפוליטי בישראל-פלסטין על רקע אירועי 7 באוקטובר 2023. המחברים מצביעים על משבר בפומביות הפוליטית: בעוד שחופש הביטוי והאבל של אזרחים פלסטינים הוגבלו והושתקו, המרחב הציבורי היהודי סובב סביב קונצנזוס ולאומיות. כדי להבין פיצול זה, המאמר עורך חקירה מושגית והיסטורית של שני מסמנים מרחביים: "כיכר" בעברית ו-"ميدان" (מידאן) בערבית. המאמר מראה כי המרחב הציבורי אינו קטגוריה ניטרלית או אוניברסלית, אלא שדה מורכב המושפע מזהויות ומסורות דתיות והיסטוריות – מארג המרחבים הציבוריים בעיר האסלאמית (כגון המידאן והסאחה) מזה, ומסורת המרחב היהודי (החצר ו"רחובה של עיר") שהתפתחה לכיכר הציונית מזה. בהמשך נסקרת התפתחות המרחבים העירוניים מהתקופה העות'מאנית והמנדטורית (כגון כיכר השעון ביפו ושדרות ירושלים) ועד לאחר 1948, תוך הדגשת הא-סימטריה בין היעלמות ודחיקת המרחב הפלסטיני לבין התעצמות הכיכרות היהודיות (כגון כיכר רבין והבימה), אשר משמשות מרחבים פוליטיים דמוקרטיים מוגבלים. לסיום, המאמר בוחן את הופעת הביטוי "מידאן הבימה" ברשתות החברתיות בערבית. המחברים רואים בצירוף זה מופע נדיר ושברירי של דמיון פוליטי חדש: החדרת השפה והמחאה הערבית אל לב המרחב העברי ההגמוני יוצרת זירה אגוניסטית ודו-לשונית, המאפשרת הפגנה, אבל משותף והתנגדות החורגים מגבולות הקונצנזוס.