גיליון 11 | عدد ١١

המתבונן במסורות דומיננטיות בפילוסופיה האירופית (במיוחד בפילוסופיה הטרנסצנדנטלית מקאנט עד הוסרל), וכן במסורת מסוימת של ניתוח דקדוקי שהתגלגלה מן העת העתיקה אל לב ליבה של הבלשנות הסטרוקטורלית (יאקובסון, בנווניסט), יופתע לגלות ששוררת ביניהן הסכמה בדבר קיומו של קשר הדוק בין עצם האפשרות של מחשבה רפלקסיבית לבין השימוש בכינויי גוף – סמניה של “הסובייקטיביות בשפה”.

בספרו לשון לרע טוען עדי אופיר כי תחום העניין המובחן של המוסרי הוא אזורים מוכי אסון, וכי הפילוסוף כמוהו כקרטוגרף המשרטט מפות של סבל ורעות מיותרות.i בדיוני אבקש להוסיף קפל אל תחום העניין המוסרי והפוליטי הזה, את המושג שאקרא לו אסון ללא-אסון, ואציע להרחיב ולהוסיף למפות הייצור וההסדרה של רעות גם אזורים מוכי אסון-ללא-אסון. מדובר באזורים המוקמים תחת "ההשגחה" של האסון, או תחת פיקוחו, בהשאלה מלשונו של מוריס בלאנשו – אזורים שלתפיסתי יש דחיפות מוסרית ופוליטית לעסוק בהם.

הפילוסופיה היוונית נולדה בעיר. ההיסטוריה של הפילוסופיה (המערבית) היתה תמיד כרוכה בחיי הכרך. יותר משהפילוסופים חשבו על העיר עצמה, הם חשבו דרכה ובאמצעות זוויות המבט המרובות והמשתנות שהציעה. פילוסופים רבים חשבו וכתבו גם מחוץ לעיר, כמובן – במנזרים, על פסגות הרים או ביערות אפלים, אבל גם שם חשבו רובם על העולם האנושי בעיקר דרך ריבוי תצורותיו העירוניות. לכן אין זה מפתיע שהחוויה האורבנית הותירה חותם בפילוסופיה כמחשבה על אודות מחשבה, תבונה, שפה. המחשבה על אפשרות ההגדרה, כך אטען, לא רק נעזרת במטאפורה האורבנית אלא עשויה לזרות אור על החוויה האורבנית עצמה.

גיליון זה של מפתח הוא הגיליון הראשון שרואה אור אחרי יציאתו לגמלאות של פרופסור עדי אופיר. עדי הוא העורך המייסד של כתב העת, והקים את קבוצת הלקסיקון למחשבה פוליטית במרכז מינרבה למדעי הרוח באוניברסיטת תל אביב שבמסגרת פעילותה מתפרסם כתב העת ומתקיימת סדרת הכנסים הלקסיקליים למחשבה פוליטית ביקורתית. ואולם יציאתו של עדי לגמלאות כלל אינה פרישה: הוא ממשיך לחקור, לכתוב, לפרסם וללמד (במרכז קוגוט למדעי הרוח באוניברסיטת בראון), לשמש כעורך האחראי של מפתח, ולקיים קשרים מחקריים וחבריים עם חברי מערכת כתב העת, חברי קבוצת הלקסיקון למחשבה פוליטית ואנשי מרכז מינרבה למדעי הרוח. למרות כל זאת, ואולי דווקא בשל כך, מצאנו לנכון לציין את פרישתו של עדי ולבטא את החוב העצום שחבים לו מערכת כתב העת, אנשי מרכז מינרבה למדעי הרוח וכל מי שנטלו חלק כלשהו בפרויקט הלקסיקלי-פוליטי לאורך השנים, ולהקדיש לו ולעבודתו את הגיליון המיוחד שלפניכם.

"העולם הזה" מתפקד כרכיב מהותי בשתי משימות שונות העומדות ביסוד לשון לרע, אך כלל לא ברור אם לצירוף לשוני זה יש אותו מובן בשני המקרים. המשימה הראשונה של הספר היא ניסוח תורת מוסר אימננטית, כזו המיוסדת על נתוני העולם הזה ומכוונת אליהם, בלי להסתמך על עוגן טרנסצנדנטי. המשימה השנייה היא שיקום נקודת מבט מוסרית באמצעות הצבתו של העולם הזה, "בעת הזו" (צירוף שכיח ומרכזי בספר), כמושא עליון של דאגה מוסרית מעל ומעבר לכל שיקול מוסרי מקומי.

החשיבות והאתגר הפילוסופיים של לשון לרע נעוצים לא רק בכך שהוא תר אחר תשובה חדשה ושונה לשאלה מהו מוסר, אלא בטענה כבדת המשקל שלפיה יש לנסח את השאלה עצמה באופן הפוך. הפוך בראש ובראשונה מן המקובל במסגרת השיח הפילוסופי הקאנוני, אבל גם בזירה המשפטית והתקשורתית, בקרב ארגוני זכויות אדם וסוכנויות סיוע הומניטרי, ובכל הקשר ואתר שבו אנחנו מצד אחד מחווים דעה על הנורא ואיום ומצד שני על הצריך והמתחייב, עד לאינטואיציות המושרשות ביותר של הפטפוט האגבי מעל עיתון הבוקר.

המושג "זיקה מולדת" מוצע כהשלמה למושג "קשר דם", שבו משתמשים בדרך כלל כדי לסמן את הקשר בין ילד לבין הוריו מולידיו. בעוד קשר דם מדגיש את שיוכו של הילד לשושלת משפחתית (bloodline), המושג "זיקה מולדת" הוא המובן שמעניק הילד לקשר הדם – המובן של השתייכותו למולידיו. אמנם ההתפתחויות שחלו בידע על המטען הגנטי של האדם מדגישות את חשיבותו של המרכיב הפיזיולוגי בקשר בין ילד למולידיו, אך ייצוגו של הקשר כפיזיולוגי גרידא מציב את הילד כמושאו הפסיבי, ומשמיט את המשמעות של ההיוולדות להורים עבור הילד עצמו.

משמעות המונח "מאבק משותף" מתייחסת לאיחוד מאבקים של קבוצות מדוכאות שונות המלכדות כוחות נגד ההגמוניה המדכאת. אולם ברקע מרחפת גם משמעות נוספת של המונח הזה. משמעות זו מתייחסת למאבק משותף המאגד מדוכאים ולא-מדוכאים, דהיינו מאבק נגד ההגמוניה, המשותף למי שההגמוניה מדירה אותם ולמי שמרבית אפיוני הזהות שלהם משייכים אותם להגמוניה, ולמרות זאת הם מבקשים למגר אותה. שיתוף המשמעויות המגולם במונח "מאבק משותף" נושא עימו תובנה פוליטית, והיא זו שמנחה את דבריי הבאים, המתמקדים בדיון בקשר בין אפשרות המאבק המשותף לבין התפיסה המוסרית והפוליטית שאני מאתרת בספר לשון לרע מאת עדי אופיר.

בראיון שנערך עם הסופר והמשורר יצחק לאור לרגל צאת ספרו "אהבת עולם", שאל המראיין יוני ליבנה את הסופר מדוע, בניגוד להצהרתו המוקדמת, לא כתב ספר על הפרשה הציבורית שבה נטען כלפיו כי הוא אנס ומטריד סדרתי. על כך השיב לאור: "חשבתי שאוכל לכתוב על זה ספר דוקומנטרי מפורט, אבל אין לי כוח. בניגוד לדימוי שלי כאיש חזק ועמיד, אני מאוד לא. אני היום גמור מבחינה גופנית. אבל אני לא רוצה להופיע כקורבן. אם הייתי תופס את עצמי בתור כזה, לא הייתי מצליח לכתוב את הספר. ספרות של קורבנות היא ספרות גרועה".

ציבורים קוסמופוליטיים הם כוח עולה בפוליטיקה הגלובלית. הנוכחות הכובשת שלהם מתבטאת בשורה של מיזמים תזזיתיים, הנעים מהתקפות הסייבר המתוקשרות של קולקטיב ההאקרים אנונימוס, דרך האקטיביזם הויראלי שתועד בסרט הדוקומנטרי קוני 2012, ועד להתגייסות של מתנדבים מכל רחבי העולם לשרטוט מפות דיגיטליות של אזורים מוכי אסון ולאימוץ הנרחב של הרגלים ביתיים לחיים אקולוגיים. למרות ההבדלים הברורים בדרגות המסירוּת, האנטגוניזם, הזעם ושיתוף הפעולה שהיוזמות הללו מסגירות, הן חולקות תפיסה דומה של העולם כזירה שציבור פעיל יכול לחולל בה שינוי, יהיו אשר יהיו המיקום הפיזי של מי שמרכיבים ציבור כזה ומחויבויותיהם האזרחיות הפורמליות.