גיליון 15 | عدد ١٥

כשבועיים לאחר שהתגלה מקרה ההדבקה הראשון בנגיף הקורונה החלה ממשלת ישראל ליישם מדיניות של “ריחוק חברתי”, לרבות איסור על קיום אירועים והתקהלויות, השבתת מערכת החינוך, סגירת עסקים והוצאתם של עובדים לחופשות ללא תשלום. במהירות וביעילות, תוך אכיפה מוגברת והטלת קנסות, החל המרחב הציבורי להתפוגג. הנחת העבודה של משרד הבריאות והמטה לביטחון לאומי (להלן המל”ל) – הגורמים האמונים על ניהול ה’אירוע’ כפי שהוגדר משבר הקורונה – היתה שהבית הוא מקום בטוח, שלכולם יש בית לשהות בו ושצמצום המגע האנושי לבני משפחה מדרגה ראשונה המתגוררים יחד מבטיח את בריאות הציבור.

המושג ״גילוי עריות״ מתייחס לפגיעה מינית שמתרחשת במסגרת התא המשפחתי ונסמכת על פער בעמדת הכוח בין התוקף והקורבן (אב, אם, דוד, אח/ות). קשה לאמוד את ממדיה המדויקים של הפגיעה, אולם הנתונים הקיימים מעידים שאחת מתוך שש ילדות ואחד מתוך אחד-עשר ילדים נופלים קורבן לפגיעה מינית בתוך המשפחה.

המאמר ״לא לבלבל את הילדים״ הוא טקסט שלא הושלם בידי המחברת, יעל לוי חזן ז”ל, שנהרגה בתאונת דרכים בליל ה-30 בנובמבר 2017. הוא גם לא נכתב במקור לכתב העת מפתח, ולכן מבנהו אינו מציית לפורמט של מאמר לקסיקלי, אך לאור הרלבנטיות שלו לנושא הגיליון, העורכות מצאו לנכון לכלול אותו למרות סטייה זו.

עבודותיה של ורד ניסים בצילום, פיסול ווידאו, עוסקות בהיבטים תרבותיים ואישיים המתגלים ומתגלגלים דרך הקשר בינה ובין הוריה. אמנותה חושפת את חייה וזהותה דרך מארג של יחסים משפחתיים, ציפיות ותקוות. ברבות מהעבודות אמה ואביה הם משתתפים פעילים ומרכזיים, ומבססים את נוכחותה של האמנית בתוך העבודה ומחוצה לה. היחסים האלה משמשים בעבודות כמצע להקשרים רחבים של מגדר, מזרחיות, עבודה, מעמד וקרבה אנושית.

המושג ״משפחה גרעינית״ הפך בעקבות משבר הקורונה לביטוי שגור בקרב הפוליטיקאים והפקידים האחראים על ניהול המשבר. עובדה זו בלטה ביתר שאת סביב סדר פסח תש״פ, כאשר מספר החיפושים של המונח בגוגל שבר שיא חדש בעקבות הדיונים בממשלה ובתקשורת על הגבלות התנועה שיחולו במהלך החג.

אחת ההבחנות מאירות העיניים של החשיבה הפמיניסטית בשלהי המאה ה-19 היתה ההתבוננות הביקורתית ב”תיאוריית הספֵרות הנפרדות”. תיאוריה זו הצדיקה את חלוקת העבודה בין גברים לנשים בחברה באמצעות היגיון דומה לתֵזת “נפרד אך שווה”, שהצדיקה הפרדה בין גזעים בארצות הברית במוסדות חינוך, בתחבורה הציבורית וכדומה.

מדינת ישראל נחשבת באופן מסורתי למדינה פרו-נטליסטית בעיקר בזכות מתן זכויות יוצאות דופן לאימהות (בעיקר לאימהות ״עובדות״) בשנות המדינה הראשונות. אף שבמשך הזמן הלכו זכויות אלה והצטמצמו, הטענה שישראל היא מדינה פרו-נטליסטית המשיכה להישמע, אלא שכעת נטען שהביטוי המובהק אם לא הבלעדי לכך הוא שימוש ליברלי וחסר תקדים בטיפולי פוריות מסובסדים, בפרט מסוג ההפריה החוץ-גופית (IVF). ההסבר שניתן לטענה שישראל היא מדינה פרו-נטליסטית מתבסס בעיקר על נימוקים הנשענים על “המאבק הדמוגרפי”, כלומר על מדיניות שנועדה לעודד ילודה באוכלוסייה היהודית כדי לשמר רוב יהודי בישראל. במאמר זה אתייחס לבעייתיות שבהצגה זו של הדברים ואציע את המושג “כריית נשים” כמסגרת חלופית להבנת המדיניות הישראלית בנוגע למתן טיפולי פוריות ולנושאי פוריות האישה בכלל.

את המושג ״עבודה שקופה״ או עבודה בלתי נראית (invisible work) טבעה הסוציולוגית ארלין קפלן-דניאלס (Kaplan-Daniels) במאמר ידוע משנת 1987, והוא מתייחס לעבודת הבית הנעשית במרחב הפרטי ללא תשלום. מכיוון שעבודה זו נעשתה ונעשית בעיקר על ידי נשים, הוקדש לאורך השנים מאמץ פמיניסטי מחקרי רב להגדיר מהי אותה עבודה שקופה ובלתי נראית.

"פוסט-עבודה" (post-work) הוא אחד המושגים הזוכים לעדנה מחודשת בדיונים על פוסט-קפיטליזם בשנים האחרונות. המושג מתקשר למאבק הגותי ופוליטי של תנועות התנגדות-לעבודה (anti-work), ומשמעותו חיים בחברה שבה שעות העבודה מצומצמות או שהעבודה בה מבוטלת כליל.

המושג פטרנליזם מתייחס בראש ובראשונה לאופן שליטה ‘אבהי’ – על פי רוב במסגרת מדינתית – באמצעות מערכת חוקים, המגלמת משמעת וכפייה לצד הגנה ודאגה ליחידים ולרווחתם. מקור המושג פטרנליזם במסגרת המשפחתית, בה הוא מבטא את התפיסה ולפיה האב (Pater) רציונלי יותר מהנשים ומהילדים, שהחלטותיהם מבוססות על רגשות או על דחפים, ועל כן הם ראויים לאוטונומיה מופחתת מחד גיסא ולהגנה וטיפול מאידך גיסא.