בדס”ם הוא מושג-גג המאגד בתוכו סדרה של פרקטיקות וסדרי מחשבה המושתתים על יחסי כוח ארוטיים. הוא תופס מקום שולי אך הולך וגובר במיניות המודרנית, כאלטרנטיבה למין ההטרונורמטיבי, ולעיתים אף כתשתית לאורח חיים החותר נגד מוסכמות היסוד שלו. במאמר זה נעמוד על התפתחותו של המושג בדס”ם דרך תהליכי ההבניה הפוליטיים העומדים ביסוד כינונו על ידי דיון במקורותיו ושורשיו ההיסטוריים, והאופן שבו הוא מאתגר את השיח ההטרונורמטיבי ובו בזמן מתכתב עם עקרונותיו ושותף בשעתוקו. באמצעות הדיון המושגי, אציג פרקטיקות כמו שליטה או כניעה והסבת כאב וגרימתו כתשתית ליצירתו של אורח חיים ייחודי המכיל פוטנציאל להרחבת דפוסי החשיבה והפעולה של היחיד בחברה המערבית המודרנית בכפוף למסגרת השיחנית של כללי היסוד הליברליים.

מאמר זה עוסק בהקשר הפוליטי העכשווי של המדיטציה כפי שהיא משתלבת במערך המורכב של הקפיטליזם הנאו-ליברלי. אפתח בביקורת פוליטית על האופנים שבהם התרגול מיוצג ומיושם בשיח הציבורי של זמננו, ואבחן את הפערים בתרגום התיאוריה והפרקטיקה ממסורות המזרח אל התרבות המערבית. הביקורת תעסוק באידיאל חוסר השיפוטיות המודגש בזרם המיינדפולנס; אצביע על ניתוקו מהתרגול המסורתי מצד אחד, ועל הבעייתיות של הצגת עיקרון זה כערך אוניברסלי מצד שני. לאחר מכן, תוך הישענות על הגותם של דרידה, אלתוסר, פטנג’לי ולב ויגוצקי, אשרטט צעדים לקראת תרגול מדיטציה כפרקטיקה פוליטית וביקורתית, המאפשרת פירוק תודעתי של מבני הכוח שהפנמנו ומזוהים עם גרעין הסובייקטיביות שלנו.

משמעותו המילולית של הכינוי “הורה” מצביעה על כך שאדם הרה ילד, ולפיכך מגולמת בו עובדת קיומו של ילד. היחס בין ההורה לילד עומד במוקד של המשגת ההורה, והשימוש בכינוי הורה יכול לחרוג ממשמעותו המילולית ולחול גם על מי שהוגדר כהורה על ידי סמכות שלטונית, גם אם לא הרה את הילד. לטענתי, המשגת ההורה מחייבת הנכחה של כל אחד משלושת נשואיו: הילד, ההורה והשלטון. המאמר מבקש לקדם את ההנחה שהמשגת היחס בין הורה לילד מגלמת שני היבטים: היבט מוסרי שנגזר מהזדקקותו של הילד לקשר מגן, והיבט עתידי שנובע מההשלכות של התפתחותו של הילד על הקשר עם ההורה.

המושג “דעת-עשות” מתייחס בשימושו הרווח לידע ולמיומנויות שנצברים תוך כדי התנסות במלאכה או בפעילות אחרת. חיבור זה מבקש לקשור בין המושג דעת-עשות בהקשרו הפסיכואנליטי, כפי שהוא מופיע בכמה סמינרים של ז’אק לאקאן, ובין השתמעויותיו בתיאוריות פילוסופיות ובתיאוריית תהליך העבודה. בחלקו הראשון של החיבור אדון במושג “דעת-עשות” בפסיכואנליזה. לאחר מכן, אנתח את המושג ביחס לשוק העבודה הקפיטליסטי. בחלק האחרון ישמש המושג לדיון ביקורתי בספרה של תהילה חכימי, חברה, שעוסק בתהליך העבודה הקפיטליסטי בימינו.

בישראל ובעולם, הגבול הדק בין אקטיביזם פוליטי לאלימות אזרחית מאותגר באופן תדיר, ומעלה את הצורך לחשוב מחדש על אלימות פוליטית אזרחית. קונפליקטים של אזרחים עם המשטרה, הצבא ונציגי השלטון על רקע פוליטי הולכים ומתפשטים בקרב קבוצות רבות של אזרחים, בישראל ובמדינות דמוקרטיות אחרות. הגיוון בקבוצות אלו והמנעד הרחב של ההתנגשויות האלימות שחבריהן מעורבים בהן מהדהדים את הצורך האקטואלי להעמיק שוב בשאלה מהי אלימות פוליטית, כיצד מודדים אותה, מהם מאפייניה, ובעיקר איך היא באה לידי ביטוי מלמטה למעלה, מצד אזרחים כלפי המדינה הדמוקרטית וכלפי סוכניה.

פרטיות נתפסת ונחווית במסורת המחשבה הפוליטית הליברלית כמושא ראוי לדאגה וכמה שאין די ממנו ולפיכך שזקוק להגנה משפטית. סביב הבנה זאת התפתחו מחלוקות פילוסופיות הנוגעות, בעיקרן, לסיבות לחשיבותה של פרטיות, לרכיבים הייחודיים לה הראויים להגנה, להקשרים שבהם היא מתממשת ועוד. בבואו לפרום כמה מן הקשיים הפוליטיים וההמשגתיים שמאפיינים את שיח הפרטיות, מאמץ המאמר פרספקטיבה פמיניסטית הממקדת את המבט הביקורתי בטשטוש המושגי והפרקטי בין האישי לפרטי הרווח בשיח הפמיניסטי. מהלך זה יאפשר להבחין בין שני מובנים משלימים למושג פרטיות: האחד הוא המובן המודרני־ליברלי הרווח, והשני איננו בהכרח מה שניתן לחילול ולחדירה, אלא גם מה שעשוי בעצמו לחדור ולחלל דברים שמעבר לפרטיות.

במאמר זה אנו מבקשים להגדיר חדשנות כמופע של הפעלת עוצמה פוליטית בסביבה תחרותית של חוסר ודאות. עוצמה זו תובעת מהשחקנים במערכת להתאים את עצמם לחידוש של השחקן החדשן ולהכיר בו כמוביל. אנו טוענים כי החדשן הוא זה שמחקים אותו, ואילו הוא לא נאלץ לחקות אחרים כדי לשרוד בסביבה תחרותית. בהמשך ננסה להבין מהם המנגנונים שבעזרתם מתבצעת הקצאה של עוצמה על ידי חדשנות, ונדגיש כי אין מדובר בהכרח במאבק על תוכן, אלא על הכרה, מעמד ותזמון: לשחקן החדשן ניתנת בכורה בהכתבה של נורמות, בכתיבה של קודקסים ובהובלה של ציפיות, המעניקים לו יתרון תחרותי וחופש מהצורך להיגרר אחרי שחקנים אחרים.

ظهر مفهوم الدولة، خلافًا للكلمة نفسها، أولاً في سياق جدل مع مفكرين أدركوا العلاقة بين السلطة وجماعة المحكومين كعلاقة مباشرة ليس ثمة ما يتوسطها. كان بين هؤلاء الجمهوريون الذين سعوا إلى لجم السلطة عبر إخضاعها لإرادة الشعب أو إرادة مجموعة مميّزة منه، وملكيّون سعوا إلى لجم الشعب على أساس الإقرار مجددًا بالصلاحية غير المقيَّدة الممنوحة للسلطة، أي الملك. ظهرت الدولة، في البداية، كتعبير عن مقاومة هذا الاختزال في الاتجاهين، وإذا كان ثمة إطار مشترك للسلطة والمحكومين، ينفصل عنهم ويشملهم، فالاختزال ليس ممكنًا. هذا الإطار هو الدولة. ولا عجب في أن هوبس، الذي أسهم بفكره في منتصف القرن السابع عشر، كان أول من يمكن أن ننسب له استخدام هذا المفهوم لأنه، منذ البداية، رأى السيادة، من جهة، والمجتمع السياسي، من جهة ثانية، ككائن مصنوع مبتدع: “بفعل التعاقد تكوّن ذلك اللفياتان الكبير المدعو دولة (وباللاتينية سيفيتاس) وهو إنسان صنعي ليس إلّا”.

على الرغم من أن إرث الأكاديمية الأفلاطونية والجامعة القروسطية يظهر بشكل جلي في ملامح الجامعة الحديثة، إلا أن التطور الدراماتيكي من جامعة ما قبل الحداثة إلى الجامعة الحديثة وما بعد الحديثة يدفعني نحو التركيز على المؤسسة الجامعية الليبرالية كما قامت في نهاية القرن الثامن عشر، وتبلورت خلال القرنين التاليين. انتجت التغيرات المفهومية والتاريخية، إلى جانب الحفاظ على قيم التراث (ولو كان ذلك ظاهريًا فقط، على أقل تقدير) توترات جوهرية في الجامعة الليبرالية، من شأن الكشف عنها أن يساعد في صياغة احتمالات التغلب عليها. ولغاية الإبحار إلى ما وراء الافق الليبرالي سوف أضطر إلى تتبع ثلاث خرائط: الأولى، تبين ترسيمات الخطوط الأساسية للفكر الليبرالي مترجمة في فكر الجامعة؛ وتعرض الثانية ترسيم الواقع التاريخي؛ بينما تقوم الثالثة، التي توضع بالاعتماد على الاثنتين السابقتين وتنقلهما وتعدلهما، بالتعبير عن رؤيا- عن الفكر ما بعد – الليبرالي.