אובייקטים שנוצרים, מאומצים ונישאים בידי מפגינים אינם רק תוספת למחאה; פעמים רבות הם חלק מרכזי ממנה ואף משפיעים על מהלכה. ההתמקדות באובייקטים מדגישה כיצד ההיבטים המטריאליים של המחאה שלובים בהיבטיה הסימבוליים, ומגלה שאובייקטים לא־צייתניים הם חלק מרשתות הכוללות את החומר שממנו הם עשויים, ואת דרכי הייצור, ההפצה וההפעלה שלהם. הוגים כמו לאטור, הוניג, מארס וגיבסון, שמציעים להחזיר את האובייקט למוקד החקירה כדי לחשוב על היחסים בין הסובייקט לאובייקט, מאפשרים לראות כיצד האובייקטים פועלים ומפעילים את המחאה ולבחון את ההפגנה עצמה מנקודת מבט חדשה.