המאמר בוחן ייאוש פוליטי דרך הקשריו במציאות הישראלית של מלחמות ומחאות ודרך הגות הציונית מתחילת המאה ה-20 ותיאוריה עכשווית. הוא סוקר שורה של גישות לייאוש וליחסים בינו לבין תקווה בניסיון לפתח את הממד החתרני והמערער בייאוש ואת מגבלותיו. המאמר מראה כי בהגות הציונית של תקופת העבודה החלוצית ייאוש נתפס כרגש לגיטימי אך כזה הממוסגר בתוך אופק של תקווה והתגברות, בעוד כתיבה מרקסיסטית מציבה מול תפיסת העולם הפסימית והמייאשת את ערך המאבק. לעומת תפיסות אלה, הממצבות את הייאוש על הציר הבינארי שמוביל לתקווה ומתוך ניגוד מובלע בין אינטלקט ורגש, תיאוריות עכשוויות – למשל פרנקו ביפו ברארדי, מיכל גבעוני, לורן ברלנט, אן צבטקוביץ׳ ואחרים – מבקרות את שיח התקווה עצמו ומעלות את האפשרות לחשוב על ייאוש שלא כחלק משיח התקווה. מתוך רעיונות אלה מעלה המאמר שאלות על המשמעויות הפוליטיות שעשויות להיות טמונות בייאוש: האם ניתן להיחלץ מפיתויי שיח התקווה, התורם בסופו של דבר למבוי הסתום הפוליטי ולשימור המצב הקיים? האם קיים ייאוש שאינו חלק משיח התקווה ואינו חלק מהדיאלקטיקה שלה? או שהדיאלקטיקה הזו טמונה בתוך הייאוש עצמו ואין ייאוש המשוחרר ממנה? מתוך כך שב המאמר ומתמקד בהקשר הישראלי: הוא בוחן את המלכוד שטומן שיח התקווה והעתידים הפוליטיים ה״טובים״ בהקשר הישראלי, ושואל מה עשויה להיות המשמעות של ייאוש שאינו לוקח בו חלק – אם הוא עשוי להיות צורה של פעולה ושל מחאה, כפי שמציע ברארדי, או להבדיל של הגירה מהארץ. לבסוף, המאמר דן במשמעותו של ייאוש שאינו מתכנס לכדי תוכנית פוליטית סדורה, ובאפשרות לראות בו אופן של ביקורת על הקונפורמיזם הפוליטי ועל שיח האקטיביזם.
